<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

לא קומי: אבי גרייניק מבריק בתפקיד מאתגר

ההצגה "קוראים לו מלך", על פי סיפור מאת סביון ליברכט שגם עיבדה אותו לבמה, לא חפה מפגמים, אך אלה אינם אקוטיים בזכות משחקי עילאי ולא הומוריסטי של אבי גרייניק

אופיר הלל | 14/3/2017 17:18
תגיות: אבי גרייניק,סביון ליברכט,בית ליסין,קוראים לו מלך

קוראים לו מלך, בית ליסין

מחזה מקורי הוא הימור. הרבה יותר פשוט להשיב לחיים יצירה מוכרת מאשר לחרוש תלם חדש. לכן נכון יהיה להתייחס ל"קוראים לו מלך" קודם כל כאל ניסיון, כהרפתקה אמנותית, למרות שמדובר ממילא בדרמה עשויה היטב מאת סופרת ומחזאית ותיקה שמוצגת על במה רפרטוארית ולא בחוויה פרינג'ית שקשה להגדיר.

סביון ליברכט כותבת מחזות בטכניקה שלחלוטין שייכת לה: שנים לאחר שמתפרסם סיפור באחד מקבצי הסיפורים הקצרים פרי עטה היא מעבדת אותו לתיאטרון – מעבה את העלילה המקורית, משמיטה ומוסיפה פרטים ולמעשה כותבת אותו מחדש בהתבסס על המסגרת שבנתה. גם ההצגה הנוכחית, אותה ביים אלון אופיר לתיאטרון בית ליסין, מהווה גרסה בימתית לסיפור "קיבוץ" שפרסמה ב-2002 בספר "מקום טוב ללילה".
 
צילום: ויקטור סבג
סיפור מעניין, עיבוד פגום. ''קוראים לו מלך'' צילום: ויקטור סבג

מלך הוא טייס בקבע. איכשהו, בשובו אל קיבוץ הולדתו, מתגלות לו כמה עובדות על העבר של הוריו שהוסתרו ממנו. מכאן מפליגה ההצגה עשרים שנה מוקדם יותר, עת הגיע לאותו מקום דויד, ניצול שואה עם פיגור שכלי קל שנותר ללא משפחה. הקיבוצניקים אמנם מעניקים לו את הבית שהוא כל כך כמה לו ומאפשרים לו להיקלט בסביבה החברתית – דבר שספק אם היה קורה בעיר – אבל "בתמורה" מכניסים אותו לתוך מערכת של ניצול.

דויד הופך לסנג'ר האולטימטיבי, מעין חומר ביד היוצר. בהתחלה הם לוקחים מרכושו לטובת הקולקטיב המקודש, בהמשך נותנים לו לעשות את העבודה השחורה ולבסוף חודרים לפינות הכי אישיות בחייו. דוד לא מסוגל להבין שמשהו לא בסדר, אינו יכול לקרוא את הקודים התקשורתיים הבסיסיים ומתמסר להתעללות מפאת טוב לבו.
 
צילום: רדי רובינשטיין
בתפקיד של דויד ההצחקה נמצאת בשוליים. גרייניק ב''קוראים לו מלך'' צילום: רדי רובינשטיין

לליברכט יש סיפור ממש מעניין בידיים. ככותבת מתערבת שלא מהססת לנקוט עמדה כלפי דמויותיה, ניכרת בהן עוצמה אנושית. כשההשתעשעות על חשבון דויד הופכת למסוכנת ויוצאת מגבולות הדחקה, קשה להישאר ניטרליים. דמותו שלו מיטיבה להתפענח ברגישות, למשל בהסבר שהוא "כל הזמן עצוב" כי נלקחו ממנו התמונות היחידות של משפחתו המתה.

ישנם פגמים בולטים. לא כל הקונפליקטים מטופלים באותה העמקה, מקצת הדמויות מנותקות מהאוטוביוגרפיה האישית שלהן וישנם יסודות עלילתיים שהיה נכון יותר להשמיט ואחרים שהיה כדאי להנכיח. אך הפגמים הללו אינם אקוטיים בזכות הביצוע, בעיקר בחסדיו של אחד שקוראים לו אבי גרייניק. מחשיבים אותו לרוב לשחקן קומי, אך בתפקיד של דויד ההצחקה נמצאת בשוליים. גרייניק ממוטט בהופעה עדינה וגמלונית עם טאצ' של שנינות, כמו בסיטואציה שעליו להתנגד "בתקיפות" עם יד שמוטה. קשה לגלם גבר עם מוגבלות שכלית בלי להיגרר לקלישאות משחקיות וגרייניק חף מהמניירות האלה, מה שראוי למלוא ההערכה.
 
צילום: רדי רובינשטיין
גרייניק ממוטט בהופעה עדינה וגמלונית עם טאצ' של שנינות. ''קוראים לו מלך'' צילום: רדי רובינשטיין

נתי קלוגר כדבורה, היחידה שלא עומדת אדישה מול מסכת ההשפלה, נועצת שיניים בתפקיד מעולה. גם דני גבע מרשים בפגיעותו. ויקטור סבג כמלך (שמשחק לסירוגין עם רועי וינברג) אגרסיבי כמתבקש, אף שמעבר להתרחשות הרטרוספקטיבית הוא אינו מתעלה מעל מכשלות הטקסט. יעל בוטון כובשת בתפקיד היפה של ראשל. איתי פולישוק (מנחם) ויוסי צברי (זיתוני) מעניקים אנרגיה ממולחת לאנשי הקיבוץ, שהשלכות מעשיהם נשגבות מבינתם.

לסיכום, לא היה מזיק ל"קוראים לו מלך" להסתייע בדרמטורג. אבל מה זה משנה כשההצגה מצליחה להטיח אמת וכשגרייניק גורם לך להתרגש ללא כל מאמץ? ההימור השתלם - בזכות הליהוק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Powered by Zuznow