<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

ביקורת "מעבר להרים ולגבעות": מילי עשת מבריקה כיהלום

סרטו החדש של הבמאי זוכה פרס אופיר ערן קולירין מצית מחשבות רבות בראש, אך משאיר את הלב מרוקן מרגשות. התחושה האמביוולנטית לאחר הצפייה בו מתמתנת אך ורק בזכות משחקה יוצא הדופן של התגלית מילי עשת // ביקורת קולנוע

אפרת מלטר | 15/2/2017 16:24
תגיות: קולנוע,ערן קולירין,מעבר להרים ולגבעות,מילי עשת,אלון פדות,שירי נדב מאור

מעבר להרים ולגבעות, במאי: ערן קולירין

 

בסרטו החדש והשלישי במספר, הבמאי זוכה פרס אופיר ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "התחלפות") חוזר לשורשיו הטלוויזיוניים כאחד מיוצרי הסדרה הזכורה לטוב "שבתות וחגים", למיקרוקוסמוס המשפחתי-בורגני.

הסרט עוקב אחר קורותיה של משפחה ירושלמית אחת בת ארבע נפשות. האב, דוד, (אלון פדות)  איש צבא היוצא לאזרחות אחרי 27 שנה ומחפש את מקומו בעולם העסקים; האם, רינה (שירי נדב מאור), מורה לספרות שזקוקה לריגוש ארוטי; ושני הילדים המתבגרים, יפעת (מילי עשת) ועמרי (נפתלי אימבר).
 
צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב
ערן קולירין חוזר לעסוק במשפחה הבורגנית. ''מעבר להרים ולגבעות'' צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב

כמו בשיר אותו כתב חיים חפר וממנו שאוב שם הסרט, על אותם הרפתקנים שהתגרו בגורלם וניסו לבקר באתר הסלע האדום, כל אחד מבני המשפחה עסוק בחיפוש עצמי במחוז אחר. דוד מנסה את מזלו עם מכירת מוצרי בריאות, רינה לוקחת את התכנים הארוטיים שהיא מלמדת קצת רחוק מדי ויפעת, עושה צעדים ראשונים בעולם האקטיביזם השמאלני.

לא כל כך ברור מה מחזיק את המשפחה הזו ביחד. בעוד האזרח הטרי, אב המשפחה, נכנס לעולם השיווק הרשתי של מוצרי בריאות, ונראה שמביא איתו הרבה הרגלים ישנים מהצבא לקריירה החדשה, האם מעדיפה את עולם הרוח, תוך תרגום הארוטיקה אותה היא מלמדת מהלכה למעשה. ובניגוד לקריירה הצבאית של האב, יפעת מנסה דווקא ליצור קשר עם הפלסטינים שנמצאים בצד השני של הגבעה הסמוכה לביתה.
 
צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב
עלילה שתפורה באופן גס ויומרני. אלון פדות ומילי עשת ב''מעבר להרים ולגבעות'' צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב

ככל שמתקדמת עלילת הסרט מתבררים שני דברים, הכרוכים זה בזה. הראשון הוא שדמותה של יפעת, התיכוניסטית האקטיביסטית המסתכנת למען האידיאולוגיה החדשה שלה במסע אל ביתו של פועל פלסטיני שנהרג מירי היא המפותחת ביותר מבין בני המשפחה. השני הוא שהשחקנית המגלמת את יפעת, מילי עשת, שהייתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה, נמצאת בתחילתה של קריירת משחק מבטיחה.

הרעיון בלבו של הסרט מעניין. לכאורה, המשפחה הבורגנית שהייתה במוקד סרטים רבים מאז "כנפיים שבורות" היא זו שניצבת במרכז, אך דווקא הממד הפוליטי הוא זה שמוסיף לסרט רבדים נוספים, כמו למשל אלו שמוגנים בתוך המסגרת הזו - האב מלח הארץ ובנו בן-הטובים, ואלו שאינם מוגנים מפניה, וחיים בבתים מתפוררים בירושלים האחרת.
 
צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב
מה שאמור להיות הזדהות עם מרירות אירונית הופך לחוסר יכולת להתחבר עם הדמויות. שירי נדב נאור ב''מעבר להרים ולגבעות'' צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב

אך על אף הכוונות הטובות, הסרט לא מצליח לקחת את הפיסות השונות שהוא עשוי מהן ולחבר אותן ליצירה אחידה אחת. כמו בני המשפחה, חלקי הפאזל המרכיבים את הסרט לא מצליחים להקשר זה לזה. הדמויות נעות בין קריקטורות קומיות גסות של הבורגנות המרכז-שמאל הישראלית ובין מושא למבט מהורהר וחומל יותר. הסצנות נעות בין האופי הסוריאליסטי של סצנת תרגיל הירידה למקלטים, שהופך לריקוד רב משתתפים לצלילי מוזיקה קלאסית בידיו של קולירין, לבין נסיון לראליזם ואפילו אימה כשיפעת מוצאת את עצמה בכפר פלסטיני. התחושה היא שחלק מקווי העלילה והדמויות מפותחות יותר מאחרות, והדרך שעושה העלילה מנקודה לנקודה לא נסללה עד הסוף. מה שאמור להיות הזדהות עם מרירות אירונית הופך לחוסר יכולת להתחבר עם הדמויות. גם הדבר שאמור לחבר את בני המשפחה, המוזיקה העברית שהם שומעים, על יכולתה למרק ולזכך את הנפש, לא לגמרי מצליח לשכנע בקיומו של חיבור בין הדורות, ולעתים המאמץ לחבר בכח יוצר סיטואציה מביכה.
 
צילום: צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב
גולת הכותרת של הסרט. מילי עשת צילום: צילום: שי גולדמן, באדיבות בתי קולנוע לב

תחושה אמביוולנטית מלווה את היציאה מהקולנוע, בהתאמה לחלקי הפאזל הלא חופפים אליהם הצופה נחשף בזה אחר זה. מצד אחד, זהו סרט שבהחלט מצליח לעורר מחשבות רבות בנוגע למצבה של החברה הישראלית, ואם זאת הייתה מטרת הבמאי, הרי אותה הוא השיג. מצד שני, מדובר בעלילה שתפורה באופן גס ויומרני, עד אשר ההנאה מהסרט, אם ניתן לקרוא לה כך, היא שכלתנית נטו, נטולת הזדהות עם סיפור, עלילה או דמויות. הסצנות הבודדות שכן מזיזות משהו בבטן, כמו אותה סצנה בכפר או סצנה חזקה אחרת המתארת בעוצמה את האם מתמודדת עם מעשיה, אינן מספיקות.

הצופה נותר לתהות אם קולנוע ש"גורם לחשוב", פטור מהצורך לגרום לקהל להרגיש, ועם מבטה הקר אך מלא האופי של מילי עשת, היהלום הבוהק "מעבר להרים ולגבעות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Powered by Zuznow