<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

חצוצרה בואדי: הסכסכוך יותר מצחיק מאשר כואב

כל עיבוד הוא גם איבוד, אך המחיר ששילמה הקלאסיקה של סמי מיכאל בגרסתה השלישית על הבמה בבימויו של שמואל הספרי אינו ריאלי. גם אם ביעילות, פרשנות דרמטית שגויה בוחרת להתרכז בהומור במקום בחומרים הרגישים

אופיר הלל | 23/1/2017 9:31
תגיות: במה,חצוצרה בואדי,סמי מיכאל,שמואל הספרי,תיאטרון חיפה,ואדי ניסנאס,חן אמסלם,דורון בן דוד,ג'סאן עבאס,שושה גורן,אורי גבריאל,גסאן עבאס

''חצוצרה בואדי'', תיאטרון חיפה

בראשית הדברים, טוב לראות מחזה שזירת ההתרחשות שלו נמצאת ממש בקרבת התיאטרון שמציג אותו: "חצוצרה בואדי" מתרחש בואדי ניסנאס, ממש בסמוך לשכונת הדר, בה נמצא תיאטרון חיפה. נסו לחשוב כמה הצגות מכל תיאטרון מתרחשות בעיר או באזור הגיאוגרפי שלו ותגיעו למסקנה שלא הרבה. זה אמנם לא מעיד על טיב ההצגה, אבל יש בכך ניסיון ראוי להערכה לקירוב הבמה לקהל המקומי.

במרכז הספר מ-1987 שכתב סמי מיכאל משפחה ערבית נטולת דמות אב המכילה סב חם ודומיננטי, אם רגשנית ומתוסכלת ושתי אחיות שונות בתכלית זו מזו. הבכורה, הודא, היא טיפוס מופנם, מהוסס למדי, עם עולם פנימי עשיר. הצעירה, מרי, משוחררת, מינית וחריפת לשון. בעל הדירה הקטנה שלהם הוא אבו נחלה, איש עסקים אפל, שמשכן על גג ביתם את אלכס, עולה חדש מרוסיה, נגן חצוצרה מוכשר, שלאט-לאט ובעדינות כובש את לבה של הודא.
 
צילום: ז'ראר אלון
משחק אינטליגנטי, רב גוני, מושלם. מתן זרחיה וחנאן חילו צילום: ז'ראר אלון

סיפור האהבה שנרקם ביניהם יוצר פיצוץ אחר מהמתואר ב"גדר חיה" למשל, כי שניהם לא עונים להגדרות הסטריאוטיפיות המתבקשות מדמויותיהם: היא יותר יהודייה מהיהודים, קוראת יהודה עמיחי, יוצאת לעבוד ומורדת - מבלי לעשות רעש גדול - בנורמות שסביבתה מכתיבה; הוא אמנם יהודי, סטודנט בטכניון ותותחן במיל', אך לא מבדיל בין פורים לכיפורים לדבריו ומעולם לא הסתגל לתרבות הישראלית.

היום, בקריאה מחודשת, הטקסט מרגיש מאוד נאיבי. יש בו רגעי מלודרמה שלוחצים חזק על הרגש ובד בבד רגעים מאוד רגישים ואינטימיים. גם הסנסציה מההתאהבות האסורה כביכול כמעט חסרת ערך ואין טעם לשים עליה את הדגש.

עדיין, פערי התרבויות בהחלט יכולים לחולל כמה רגעים קומיים לא רעים. הדבר היחיד שעדיין טעון בתוך היצירה הוא ההיבט הפוליטי, שבא לידי ביטוי יפהפה, גם אם דל יחסית בתום העלילה.
 
צילום: ז'ראר אלון
סיטואציות קולחות, פרשנות דרמטית שגויה. שושה גורן וחן אמסלם צילום: ז'ראר אלון

ניכר שבמלאכת העיבוד והבימוי שעשה שמואל הספרי (הן עבור ההפקות שהועלו בחיפה ב-88' ובבית ליסין ב-99' והן בהפקה הנוכחית) היה ניסיון ללכוד את המורכבות שמתאר מיכאל. מובן שעיבוד הוא גם איבוד. הרי אי אפשר להפוך ספר לתיאטרון מבלי לעשות ויתורים והתאמות. הדילמה נוגעת לשאלה על מה מוותרים ואיזה מחיר מוכנים לשלם בתהליך.

הספרי משמר את רוח "חצוצרה בואדי". ההצגה (שהוצגה בבכורה בינואר 2016 ומסיבות שקשורות ולא קשורות לתיאטרון חיפה מעט ביקורות נכתבו עליה) רוויה באנרגיה והתגובות אליה אוהדות. הבימוי סוחט את הלימון הקומי כהלכה, לדוגמה באופן שבו מגלם דורון בן דוד את וחיד, בן הזוג של מרי ולא העיפרון הכי חד בואדי, או בביצוע המיומן שהעניקה רבקה בכר לתפקידי השכנה ג'מילה ואום וחיד.

יחד עם זאת, חרף בניית סיטואציות קולחות, "חצוצרה בואדי" נכשלת, בעיקר בגלל פרשנות דרמטית שגויה. האמירה של מיכאל טמונה דווקא בהתבוננות על הצד הפלסטיני ועל השסע העמוק שחשה הודא כמזגזגת בין "אנחנו" ל"הם". ברגע שנודע לה שבן דודה, מפקד בפת"ח, נהרג בפשיטה של צנחנים ישראלים, ההזדהות הטוטלית שחש הצופה הישראלי אמורה להיסדק. אך באופן כללי, במקום לחדור פנימה ולגעת בחומרי הסכסוך הרגישים, הספרי בוחר לשעשע.
 
צילום: ז'ראר אלון
עבודה מדודה וחכמה. גסאן עבאס צילום: ז'ראר אלון

חנאן חילו כהודא נפלאה. משחקה אינטליגנטי, רבגוני, בדקות הראשונות צונן (חששותיי שהודא נפתחת מאוחר מדי התבדו) ובהמשך לוהט. נוכחותה החיונית של חן אמסלם כמרי, ההמונית במתכוון, תורמת לכמה מהסצנות המשובחות בהצגה, אך באותה מידה נחוץ לה ריסון. מתן זרחיה כאלכס כולו מעורר חמלה, מייצג מושלם של חוסר שייכות.

התענוג האמיתי: העבודה המדודה והחכמה של גסאן עבאס כסב הנע בין הדרגש לנרגילה, שושה גורן כאם הנתונה במערבולת ואורי גבריאל כמאפיונר האולטימטיבי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Powered by Zuznow