<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

מתלמיד דחוי למנהל בי"ס למשחק: העלייה לצורך עלייה של דים אמור

הוא סבל מאנטישמיות באוקראינה ונאלץ להסתיר שהוא הומו. הוא נקשר לתושבי גוש קטיף, אך נאלץ לפנות אותם בהוראת המדינה. הוא נדבק בחיידק המשחק בגיל צעיר, אך נדחה על ידי בתי הספר למשחק בשל מבטאו. "אנחנו לא מוותרים על אף תלמיד ולכן הם לא מוותרים על החלום", מספר דים אמור, פעם חשב שהוא חולה נפש, היום מוביל את 'האקדמיה לאומנויות הבמה' ומרצה בחו"ל

רותי קדוש | 18/1/2017 15:22
תגיות: במה,דים אמור,סשה דמידוב,נתי רביץ,דפנה ארמוני,האקדמיה לאומנויות הבמה
דווקא מתוך עלבון הדחיה, צצה לעתים הבנה שהכל אפשרי, רק במקום אחר. זה מה שקרה לדים אמור - ובשמו הקודם דימטרי שטוחין - שנאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, לדבריו - בשל מבטאו הרוסי. אבל במקום לשקוע בעלבון וכעס הוא קם וייסד את בית הספר למשחק "האקדמיה לאמנויות הבמה", שהשנה מלאו חמש שנים להיווסדו.
 
צילום: יח''צ
''לנגד עיני אני רואה שהתלמידים משתנים''. האקדמיה לאמנויות הבמה של דים אמור צילום: יח''צ

"בסיום שנת המכינה נערכו אודישנים לקראת קבלה ללימודים במסלול של שלוש שנים. יורם החמיא לי מאד ואמר שאני אדם עשיר ושחקן שיש בו הרבה רבדים. גם הודיע לי שהתקבלתי אבל בתנאי אחד: עלי לעבוד על המבטא שלי, לטשטש את המבטא הרוסי'".

איך הגבת?

"אמרתי מיד שאני לא רוצה להיות במקום שלא מקבל אותי כמו שאני עם העבר שלי. כאילו, מה רע במבטא רוסי? אפשר לשחק בתיאטרון 'גשר'. או לעשות תפקידים במחזות של צ'כוב, זה יכול להיות נפלא.

"אבל הוא לא היחידי", מפרט אמור. "זו הגישה בעוד בתי ספר למשחק. וגם אם לא אומרים לך באופן ישיר, אפשר לקרוא את זה בין השורות: 'המבטא מכשיל אותך'. כשהזכרתי להם שלכל מייסדי וראשוני התיאטרון העברי בארץ היה מבטא רוסי כבד מאד. אמרו לי ש'הזמנים השתנו'.

"אבל, עזבי, כבר מזמן סלחתי והעברתי דף. אני פוגש לעתים את יורם בחדר הכושר בו שנינו מתאמנים והוא שמח בהצלחתי".

מהסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין נמסרה התגובה: "דימה למד במשך שנה במכינה של הסטודיו, ולנו לא זכורה כל בעיה בנוגע למבטא שלו".
צילום: יח''צ
''אני בשוק ממה שקורה כאן. מקצצים בתקציבים ומכתיבים לבמאים מה להעלות. יוצרים נמנעים מראש מלהעלות הצגות שיכולות להרגיז. לפעמים נדמה לי שאנחנו מתקרבים למצב שהיה בבריה''מ''. דים אמור צילום: יח''צ
לא מוותרים על אף תלמיד

בשנת 2012 יצא דים אמור לדרך עצמאית כשהקים את בית הספר למשחק שנקרא בהמשך "האקדמיה לאמנויות הבמה". בתחילה הוא שכר סטודיו במרכז הנוער בהדר שבחיפה, כשקבוצת התלמידים הראשונה בין כתליו היו בני נוער בסיכון. "לימדתי וחשפתי אותם לעולם האמנות והתיאטרון, גם קריאת מחזות קלאסיים ואחרים, שאחרת הם לא היו מכירים. בסוף התהליך גם העלנו הצגה".

בסופן של שנתיים בחיפה, ומשהבין שהוא רוצה ויכול לעבוד גם עם מבוגרים, הוא העביר את האקדמיה לאמניות הבמה לתל אביב. כיום לומדים שם 350 תלמידים שמגיעים מכל הארץ, ובצוות המורים שלו הוא גאה למנות שחקנים ויוצרים ובהם סשה דמידוב, נתי רביץ, דפנה ארמוני ונוספים. השנה גם ייפתח מסלול לימודים בן שלוש שנים.

מה מייחד את בית הספר שלך?

"במקומות רבים מלמדים על פי שיטת סטניסלבסקי. אצלנו בנוסף לכל השיטות האחרות, מלמדים בשיטה אישית. לנגד עיני אני רואה שהתלמידים משתנים. הם משתפים אותי בחייהם האישיים בחלומות, ובקשיים שלהם. כמו אותו תלמיד הישיבה מבני ברק שבא ללמוד אצלנו בשושו והיה מחליף את בגדיו לפני שנכנס לבית הספר. יש לנו מכתבי תודה מתלמידים, שמספרים שהחזרתי להם את האמונה בעצמם, שהם מצאו אצלנו סוג של בית. אנחנו לא מוותרים על אף תלמיד. ולכן הם לא מוותרים על החלום, כי אצלנו זה אפשרי".

בשנת 2002 כשעוד קראו לו דימטרי (דימה) שטוחין, הוא עלה עם משפחתו מאוקראינה לישראל. "כשהייתי ילד נהגתי לבקר בשבתות במרכז קשר של יהודים בעיר שלנו באוקראינה, אחר כך יצאתי למחנות הקיץ של הסוכנות היהודית ושם פגשתי חיילים וקצינים ששירתו בצה"ל ושמעתי את הסיפורים שלהם. בגיל 15 החלטתי שאני רוצה לגור בישראל ונרשמתי לעליה. בהתחלה שיתפתי רק את סבתא שלי, שהיתה מלווה אותי לראיונות בסוכנות היהודית בקייב, עד שאמא 'עלתה' עלינו. אז התברר שגם אחותי רוצה ללמוד בפנימייה בארץ! מאחר שנותרנו אחרונים באוקראינה מכל משפחתנו המורחבת שעלתה לישראל בשנות ה-90', הוחלט שכל המשפחה תעלה לארץ, וכך היה".

גדלת בבית יהודי ציוני?

"לא ממש. בבית הורי ציינו את ראש השנה, יום כיפור ופסח. רק כשהגעתי למרכז היהודי ולמחנות הקיץ של הסוכנות התחלתי להתעניין בישראל וביהדות שלי. אבל גם לפני זה דאגו להזכיר לי שאני יהודי, כאשר נתקלתי ביחס אנטישמי בסביבה שלי - השכנים, הילדים בבית ספר, ואפילו המורים היו מקללים אותי וקראו לי ז'יד (יהודי). אמנם היו לי גם חברים טובים שלא עניין אותם אם אני יהודי או נוצרי, אבל הרוב היו אנטישמים 'כבדים'. הרגשתי זר והחלטתי שאני לא רוצה לחיות במקום הזה".

צילום: יח''צ
''כשהתחלתי, לא חשבתי שאגיע לבתי ספר ואוניברסיטאות בחו''ל. לא ידעתי שיצטרפו אלי בנסיעותיי עשרות סטודנטים לקצה העולם, לקייב, פראג, סנט פרטסבורג, וישלמו על כך מכספם. זה אות כבוד בשבילי''. דים אמור מלמד באוקראינה צילום: יח''צ
התנתקות, התחברות וצמיחה

בהגיעה לישראל משפחת שטוחין התמקמה, לגמרי במקרה, בעיר חיפה, משום שהדודים מאשדוד, שהיו אמורים לקלוט אותם מיד לאחר הנחיתה, לא התעוררו ולא הגיעו בזמן ולמקום המיועד. "אבא שלי כעס נורא ועל המקום הוחלט לשכור דירה בחיפה. שם החלו החיים שלנו כאזרחי מדינת ישראל. בדיעבד אני שמח שבחרנו לגור בחיפה".

בתום שנה באולפן לעברית אמור התגייס לצה"ל וסופח לחטיבת גבעתי במסגרתה שירת כחובש. הוא העביר את שירותו במוקדים הבוערים בעזה, בהתנתקות ובמלחמת לבנון השנייה. "היה קשה. חברים שלי נפלו בצבא ובזמן ההתנתקות, לאחר שתושבי גוש קטיף דאגו לנו כשהוצבנו באזור ונוצר איתם חיבור עמוק, הרגשנו שאנחנו שותפים לגירוש שלהם וזה היה עצוב וקשה מאד. אבל זו היתה החלטה של המדינה, לא יכולתי לעשות שום דבר".

בתום השירות הצבאי הלך ללמוד משחק ולאחר שנפרד מיורם לוינשטיין, בחר להעמיק את לימודיו דווקא בסנט פטרסבורג, שם למד משחק במשך שנתיים ולפרנסתו עבד בחברה ישראלית המשווקת את מוצרי ים המלח. בשובו לישראל ב-2012 הקים את "האקדמיה לאמנויות הבמה" שבניהולו.

לאחרונה הפך אמור גם למרצה מבוקש בתחום התיאטרון והמשחק בחו"ל - בצ'כיה, באוקראינה וברוסיה. בכל שלושה חודשים הוא טס לשבועיים ליעד אחר. לאחרונה קיבל פניות מבתי ספר נוספים בחו"ל, ויזם גם חילופי סטודנטים מהארץ. "כשהתחלתי, לא חשבתי שאגיע לבתי ספר ואוניברסיטאות בחו"ל. לא ידעתי שיצטרפו אלי בנסיעותיי עשרות סטודנטים לקצה העולם, לקייב, פראג, סנט פרטסבורג, וישלמו על כך מכספם. זה אות כבוד בשבילי.

"גם לא שיערתי שסשה דמידוב או נתי רביץ ילמדו בבית ספר שלי. הייתי עולה חדש, לא הכרתי כאן אף אחד. פשוט, אנשים רואים את העשייה שלנו ומעריכים אותה. אני מלמד, גם מעסיק אנשים, נותן להם פרנסה והם נהנים ללמוד וללמד אצלנו".

צילום: יח''צ
''לא שיערתי שסשה דמידוב או נתי רביץ ילמדו בבית ספר שלי''. סשה דמידוב וסטודנטים באקדמיה לאומנויות הבמה צילום: יח''צ
צנזורה עצמית

כשהוא נשאל על מצב התרבות הנוכחי בישראל, אמור אומר: "להגיד לך את האמת? אני בשוק ממה שקורה כאן. בתיאטרון יש שחקנים ברמה גבוהה אבל מקצצים בתקציבים ומכתיבים לבמאים מה להעלות. לפעמים יוצרים נמנעים מראש מלהעלות הצגות שיכולות להרגיז. כן, הם עושים צנזורה עצמית. לפעמים נדמה לי שאנחנו מתקרבים למצב שהיה בבריה"מ. אני מכיר במאים שאומרים 'בוא נעשה להם את זה שיהיו מרוצים'".

איך אפשר לשנות את המצב?

"צריך לחוקק חוק לגבי שכר הוגן וזכויות לשחקנים, ולא רק לטאלנטים. אנחנו עובדים עם עו"ד על ניסוח חוק בנושא, ומחפשים פוליטיקאי שירצה לקדם אותו בכנסת. כשמדובר באמנות ותרבות אמנם זו לא שאלה של חיים ומוות עבור רבים, אבל זה חשוב. ואולי דווקא כן? אחרי הכל, זה מזון לנפש".
 

צילום: יח''צ
''יש לנו מכתבי תודה מתלמידים, שמספרים שהחזרתי להם את האמונה בעצמם, שהם מצאו אצלנו סוג של בית''. דפנה ארמוני וסטודנטים באקדמיה לאומנויות הבמה צילום: יח''צ

דים אמור (32), שינה את שמו כשם בן זוגו הפרסומאי, יגאל אמור. הם מגדלים, בהורות משותפת עם האם, שתי בנות, גיל (3.5) ונינה (2.5). "ביולוגית הן הבנות של יגאל ושל האם, שהיא חברה טובה שלו. הן קוראות לי 'דוֹד', אבל אני דוד משמעותי. כשהן אצלנו אני שותף בהכל, להוצאות ולהחלטות על החינוך שלהן.

"בשנה הבאה נעבוד על ילד ביולוגי שלי שיהיה של שנינו", הוא מגלה. "ילדים מלמדים אותך על משמעות החיים. מעניקים לך אהבה ומקבלים אהבה. זה מקסים בעיני".

כבר בילדותו באוקראינה הוא ידע שהוא גיי, אבל כמי שגדל במדינה ובחברה הומופובית אמור נמנע מלצאת מהארון והיה בעיקר מבולבל. כשיצא מהארון בארץ הוא שיתף את אמו ואחותו אבל נמנע מלספר על כך לאביו, שנפטר לאחרונה. "ידעתי מה תהיה תגובתו של אבא שלי. פחדתי לאבד אותו ולכן נשארתי מולו בארון. הוא לא שאל, ואולי הוא הבין והעדיף לא לדעת. גם לאמי ולאחותי לא היה קל. אבל הן קיבלו אותי ושמרנו על קשר מצוין. כל הורה שהילד שלו יוצא מהארון חווה שבר. אם זה יקרה לילד שלי, אני אבין ואקבל אותו באהבה", הוא מבטיח.

"באוקראינה הומו נתפס כמי שחולה במחלת נפש. בלשכת הגיוס בארץ הרופא שאל אותי האם אני סובל ממחלות כרוניות. עניתי לו שכן, אני הומו. הרופא נקרע מצחוק והסביר לי שהומוסקסואליות אינה מחלה כי אם נטייה. ואני, שבאתי מעולם אחר, הסתובבתי בעולם מגיל אפס כמעט עם הידיעה הטראומתית שאני חולה במחלת נפש. יש לי שריטה עמוקה בלב, אבל אני שלם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Powered by Zuznow