<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

באנו להשתנות: מבט על הגרעינים התורניים

אלישיב רייכנר למד בדרך הקשה מה לא לעשות למען תושבי עיירות הפיתוח. למשל, לא לארגן לילדים הצגה המבוססת על 'נתנה תוקף', אם במחזור שלהם הפיוט הזה לא קיים. אחרי 20 שנות מגורים בירוחם ומסע ארוך בין הגרעינים התורניים הפזורים ברחבי הארץ, יש לו תשובה לשאלה מה צריך להיות

יעל (פרוינד) אברהם | 12/8/2013 9:36 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
זהירות גמל. תמרור בדרך לירוחם
זהירות גמל. תמרור בדרך לירוחם צילום: מרים צחי
פתאום קמים בני אדם בבוקר ומרגישים כי הם עם ומתחילים ללכת. רחוק. מאחור הם משאירים בית מבוסס ברמות-אשכול או ברחביה, בדרך חוברים אליהם חניכי חברת הנוער של קיבוץ סעד, ואז הם נוחתים בירוחם. על דגלם חרותה משימה: הקמת קהילה אינטגרטיבית יחד עם תושבי המקום.

הימים הם שנות ה-80 העליזות, כביש שש הוא עדיין חלום רחוק, מגיני הטבע והסביבה טרם השחיזו חרבותם, ובירוחם חיים 6,500 תושבים בלבד. קבוצת נחלאווים דתיים מלאי עזוז, שסיימו את הפרק הראשון של שירות צבאי פעיל ועברו לשלב המשימה הלאומית, נוחתת בעיירה המדברית. שם היא פוגשת אוכלוסייה שסובלת לא רק מבעיות תעסוקה, מהגירה שלילית וממצב סוציו-אקונומי נמוך, אלא בעיקר מדימוי שלילי, כזה שאבי נשר יעשה ממנו סרט.

כל זה לא מרתיע את המתיישבים החדשים, בראשותו של שמוליק בן-שלום, קיבוצניק מסעד. בן-שלום, האיש שמאחורי מודל גרעין הנח"ל המשימתי, חלם במשך שנים על התערות אמיתית ונטולת פטרונות במקומות מוחלשים. ידוע ניסיונות חברתיים קודמים, הוא האמין שהפעם הוא צועד בדרך הנכונה.

תשעה גרעיני נח"ל הגיעו במהלך העשור ההוא לירוחם. באידיאולוגיה שלהם, 'התנדבות' נתפסה כמילה נרדפת להתנשאות; על עבודתם במאפייה, בבניין או במפעלים של ירוחם הם קיבלו שכר. הרעיון היה ברור: לבוא ולחיות ביחד. לא לעשות טובה לאף אחד, לא להאיר את עיניהם של הוותיקים, רק להיות חלק. על המצע הזה צמחה מדרשת 'ביחד', שופר לרעיון ההתיישבות האידיאולוגית בעיירות פיתוח.
צילום: מרים צחי
צוהר ראשון לסיפורם של אנשי המהפכה שלא סופרה. אלישיב רייכנר בירוחם צילום: מרים צחי

הודות לגרעין הנח"ל הוקמו ושגשגו מעון וצהרון לילדי ירוחם. חברי הגרעין הצטרפו לבית כנסת שהפעיל גרעין אידיאולוגי קטן שקדם להם, ויראו כי טוב. אלא שאצל יהודים שבאים לעשות טוב, כמו אצל יהודים שבאים לעשות טוב, המחלוקות יודעות תמיד להפציע. קרע התגלע בין בן-שלום ובין חניכיו, ואחרי עשור נסגר מסלול הגרעינים המשימתיים בירוחם.

בינתיים, למעלה משלושים בוגריו - וביניהם רופאים, מדענים, אנשי אקדמיה וחינוך – כבר קבעו מושבם בעיירה. באותה שנה של סגירת הגרעין, 93', הצליחו ראשיו להביא לייסודה של ישיבת הסדר בירוחם. זו קמה לא רק על מנת לספק מסגרת נוספת ללימוד תורה, אלא מתוך כוונה להשתלב בחיי העיירה דרך מערכת החינוך שלה.

בין החובשים את ספסל הלימודים של המחזור הראשון בישיבה היה אלישיב רייכנר, בן גוש עציון שהתעתד להגיע למעלות. הוא הזדמן לירוחם, הציץ ונפגע. מאז הוא מתגורר שם, קרוב לעשרים שנה. על בשרו חווה את המהפכה החברתית והגיאוגרפית שמתרחשת בישראל, הרחק מאור הזרקורים ומהדפני-ליפים למיניהם.



עשרות גרעינים חברתיים הרימו עצמם בעשורים האחרונים מהפוף הנוח של נוף מולדתם , הניפו דגל אידיאולוגי ויצאו להשתקע בבית-שמש, בשדרות, בתל-אביב או בדימונה, בניסיון לנפץ - כל אחד בדרכו - את הבועות החברתיות ההולכות ונסגרות בחברה הישראלית.

כעת יצא רייכנר, עיתונאי ופובליציסט (וגילוי נאות: קולגה), למסע פיזי ארוך, אופטימי ומורכב בין אנשי הגרעינים החברתיים, ששונים זה מזה לא פחות משהם דומים. את רשמיו ותמונת המצב שנגלתה אליו בחר שלא לתחום בתוך מחקר אקדמי צר ומוכוון-קהל. בתודעתו, הוא מספר, ישבו 'פה ושם בארץ ישראל' של עמוס עוז ו'עסקה אפלה בדרום' של דניאל בן-סימון, שני מסמכים דוקומנטריים סמי-ספרותיים שהאירו פינות בחברה הישראלית.

גדוש בחוויות משיטוטים מתמשכים, פנה גם רייכנר למדיום של ספר עיתונאי, ידידותי למשתמש. ב'דווקא שם' (ידיעות ספרים) הוא פותח צוהר ראשון לסיפורם של אנשי המהפכה שלא סופרה.

אין קסבה

כדי להתרשם מקרוב מהדי המהפכה השקטה, יצאתי את גוש דן. כביש שש, שאליו התנגדתי נחרצות כמגינתם של חולייתנים יבשתיים ובתי גידול טבעיים, מאפשר היום ליושבי טבורה של ארץ להימלט מן הערים המקומטות ותוך שעה וחצי לטבול במכתש הגדול ולשאוף לריאות קורט חולות צבעוניים.

עשרות שלטי ההכוונה של המרכז מתחלפים בתמרורי "זהירות, גמלים בדרך", החלון הקדמי נצבע בנופי צהוב, ואת המרחבים מקשטים צריפי ארעי, שאולי מהם תצמח באמת יום אחד הסטנדאפיסטית הראשונה של המגזר.

אוויר יבש, מרוחק שנות אור מהלחות המייגעת של המרכז, מחכה לי בכניסה לירוחם. ביום חם של חופש גדול פוסעים כמה בני נוער מהעיירה לעבר האגם. מימין שכונת וילות נעימה מקדמת את הבאים, ומהצד האחר מפעל התרופות והקוסמטיקה המצליח פריגו-זוהר. שיכונים ותיקים מובילים אותי לשכונה של בתים צמודי-קרקע, כמעט מוסווים בנוף. בני גרעין ותושבים ותיקים גרים כאן זה לצד זה, בתיהם של אלה משורגים באלה.

"בירוחם אין 'שכונת גרעין'", מסביר לי רייכנר. "כל אלו שגרים ברחוב שמולי הם ותיקים שבנו פה לפניי, וגם בשכונה הזאת, שיש בה אחוז גבוה יחסית של חברי גרעינים, לא יקרה מצב שכל הבתים יאוישו רק על ידם. חברי הגרעינים מפוזרים בחמש שכונות שונות בירוחם, ופה חשוב לי להגיד שגם לרוב המוחלט של הגרעינים שסקרתי בספר, אין קסבה".

כשבאים כגרעין, יש חשיבות למקום המדויק שבו תוקעים את היתד?
"אני מאמין שאתה לא צריך לבחור מתוך עיקרון לגור בשכונה הכי חלשה ביישוב שאליו אתה מגיע. ממש לא. לירוחם יש איכות חיים לספק, ומותר לך ליהנות ממנה. אתה הרי רוצה שאנשים יגיעו לעיירה בגלל אותה איכות חיים, אז כדאי לחזק שכונות שמספקות אותה. אגב, היום רוב תושבי ירוחם גרים בבתים צמודי קרקע, משהו שבמרכז אתה לא יכול לקבל, וזו מתנה.

"בתחילת שנות ה-90 ירוחמים ותיקים וחדשים קנו בגרושים בית עם גינה, אז למה לא ליהנות מזה? בכלל, אני חושב שחבר גרעין לא צריך להיות קדוש מעונה. אל תסבול. אם אתה סובל, אתה לא תורם. לא טוב לך? אתה מרגיש שאתה מקריב? אתה לא עושה כלום.

"המקומות שהזכרתי בספר – קריית-גת ואשקלון ובאר-שבע - לא נבנו בזכות אנשים שהרגישו רע. כאן בירוחם אנשים אומרים בריש גלי 'טוב לנו'. ומה הפלא? לירוחם יש יתרונות שאין באף מקום אחר. יש קרבה לטבע ויש אגם ונחל שועלים לא רחוק, ובאיזה מקום ילדים קופצים לבד באמצע היום לרחוץ באגם?"

צילום: אורי דוידוביץ
''בירוחם אין 'שכונת גרעין'''. בניין המועצה בירוחם צילום: אורי דוידוביץ

גם אחרי עשרים שנה, רייכנר מאוהב. מדבר על ירוחם בפטריוטיות, משוויץ במדבר, בקהילתיות, בביחד. מבחינתו הוא חלק אינטגרלי מהמקום, לא מישהו שעסוק בלמלא משבצת יומרנית של מחולל שינוי חברתי. "ד"ר צבי צמרת כתב כבר בסוף שנות ה-70 מאמר שהתייחס לקיבוצניקים שהגיעו בזמנו לקריית-שמונה, ועל המאמר הזה מתחנכים מאז דורות בירוחם", הוא אומר.

"אחת התובנות שלנו ממנו היא חשיבות ההתיישבות לפרק זמן ארוך, כלומר - חשוב לגור ממש ביעד, ולא רק לעשות סיבוב. לכן לירוחם בת שירות באה לכתחילה לשנתיים, ולא רק לשנה. מאותה סיבה גרעיני הנח"ל הצהירו שהם באים לעבוד בשכר. מבחינתם הם עבדו פה כמו כל ירוחמי אחר, ובעיניי זו הייתה אחת ההברקות. העיקרון המנחה הוא של פחות התנדבות, יותר התיישבות".

עד מתי הולכים עם כתובת "בן גרעין" על המצח?
"בהתחלה אנשים מגיעים כחלק מקבוצה שבאה עם אמירה, אבל אחרי כמה זמן הם רוצים להרגיש בני המקום. גם אני הגעתי לפה מלא באידיאולוגיה של גרעין. היינו שנה א' של ישיבת ההסדר, והייתה התלהבות גדולה. מהמחזור שלי, שבהחלט 'סבל' מהתלהבות יתר, שליש נשארו ובנו פה בית, אבל אחרי עשרים שנה אתה אומר לעצמך חלאס.

"אתה רוצה להרגיש תושב ופחות גרעין, ובכלל, עם השנים כל החבר'ה האלה מעדיפים להשיל מעצמם את המושג גרעין ולעבור למושג של קהילה. זו הגדרה יותר נייטרלית ומזמינה, לעומת גרעין שמבטא משהו שהגיע מבחוץ. התושבים הוותיקים, לא יעזור כלום, תמיד ימשיכו לקרוא לי ולחבריי 'גרעין', ולא צריך להיעלב מהמושג הזה. אני גר פה, הילדים שלי גדלים ומתחנכים פה, ואני רוצה להיות סתם תושב ירוחם בלי קידומת".

מבחינתך זה המצב האידיאלי שמגדיר את ההצלחה, את הגשמת הייעוד של גרעין?
"זו אחת השאלות הכי קשות בספר. זה לא כמו בהתיישבות ביו"ש, שיש מטרה מוגדרת - רצית להביא מאה משפחות למאחז מסוים, הן הגיעו ואפשר לסמן וי. יש כאן תחום אפור. הרבה אנשים יגידו לי 'תפסיק לחפור, מאה משפחות שהגיעו לאופקים או לירוחם זו הצלחה', אבל מי שבעסק יודע שהדברים הרבה יותר מורכבים מזה.

"שאלות כמו האם אני משתלב או לא, האם נוצר מתח בין חדשים לוותיקים - נשאלות כל הזמן. אם אנשים מרגישים שהקבוצה הזאת לא מספיק משולבת בעיירה, כדאי לעשות חשבון נפש. גם אנשים בני ארבעים וחמישים עורכים כאן דיונים אידיאולוגיים חוצבי להבות על 'מה אני עושה כדי להשתלב', או 'האם אנחנו מייצרים ניכור'. ואני מדבר איתך על הימים האחרונים, לא על משהו מלפני עשור.

"עם כל זאת, להצלחה יש כמה מדדים ברורים – למשל, מוסדות חינוך שקמו וממשיכים לפעול ולשגשג, אנשים שנשארים ומתערים ועובדים פה. קרה משהו בירוחם. יותר ממאה משפחות הגיעו, ובעזרתן זזו דברים בתחום החינוך. קמה ישיבה תיכונית שהיא אינטגרטיבית, כך שכולם יכולים להיכנס אליה, והיא הפכה אבן שואבת לכל האזור.

"יש לנו תיכון דתי לבנות, ובית הספר הממלכתי-דתי התרומם והפך לבית ספר אזורי שקולט ילדים מיישובים כמו רתמים ורחבעם. המנהלת, אגב, היא בת המקום. יש כאן אחלה חינוך, אבל אם לפני שלושים שנה שמוליק בן-שלום לא היה מגיע, ספק אם ילדים מיישובי האזור היו נשלחים היום בכזו טבעיות להתחנך בירוחם".

צילום: מרים צחי
''אחת התובנות שלנו היא חשיבות ההתיישבות לפרק זמן ארוך, כלומר - חשוב לגור ממש ביעד, ולא רק לעשות סיבוב''. אלישיב רייכנר עם בתו בירוחם צילום: מרים צחי
מי הם האשכנזים הללו

לא רק בירוחם נרשמו הישגים גרעיניים. למעלה מארבעים שנה אחרי שהרב צפניה דרורי הגיע לקריית-שמונה עם משפחתו הצעירה, לומדים היום בישיבת ההסדר שהקים יותר מ-250 תלמידים, ועשרות מבוגריה קבעו את ביתם בעיירה הצפונית.

הקיבוץ העירוני שנוסד בשדרות לפני 26 שנה בידי חברי קיבוצים, הצמיח עמותה שמפעילה כחמישים פרויקטים בעיר ובאזורים נוספים. 'בית מוריה', העמותה שהקים בבאר-שבע סגן שר החינוך דהיום אבי וורצמן, היא כבר רשת של מוסדות יהדות, חינוך ורווחה, שמשפיעה על חייהם של עשרות אלפי תושבים בבירת הנגב. בלוד השתנה הודות לגרעין המאזן הדמוגרפי, וכך גם בעכו, ברמלה וביפו. מקור נוסף לגאווה הם גרעיני 'הנני', הפועלים בקרב הקהילה האתיופית.

אבל הנתונים הללו לא מציגים את מלוא מורכבותה של התמונה. אם השאלה המרכזית שעולה מספרו של רייכנר היא מהי הצלחה, השאלה שמפעפעת ורוחשת בין שיטיו היא אחרת. שאלה טורדת, מפמפמת, כזו שנמצאת כל הזמן ברקע, ויצרה במהלך השנים לא מעט פולמוסים ומחלוקות: שאלת הפטרונות. ובמילים אחרות: עד כמה המוטיבציה הראשונית של הגרעינים החברתיים משקפת יחס מתנשא כלפי בני המקום שאליו הגיעו? האם קיומה של הנחת מוצא שלפיה קבוצה אחת באה לתרום לקבוצה אחרת, 'נזקקת', לא חוטא כלפי האחרונה?

כך למשל מתאר בספר אהרון אטיאס, מחלוצי הגרעין בלוד ובן המקום, את החשדנות שהביעו התושבים הוותיקים כלפי הגרעין, או בלשונם - "מי הם האשכנזים הללו שיבואו ללמד אותנו מה טוב בשבילנו?". גם דבורה כהן, מזכירת ישיבת ההסדר באשקלון, אומרת ש"אנשים בעיר לא אוהבים שמישהו מבחוץ קובע דברים בשבילם". יתרה מזאת, את הצלחת הגרעין באשקלון תולה כהן בכך שרבים מחבריו הם בני העיר.

גם בערי גוש דן הוקמו גרעינים, ושם המשימתיות העלתה הילוך – ובמקביל התחדדה גם הבעייתיות. סיסמת הישיבה שהקים הרב יהושע שפירא ברמת-גן היא "להאיר את העיר", והישיבה הזו הייתה הראשונה לדבר במפורש על החזרה בתשובה באופן פעיל.

בין דפי 'דווקא שם' מדבר הרב שפירא על צימאון של הציבור ש"צריך לתת לו מענה". בתל-אביב נסבה מחלוקת גדולה סביב אותו עניין, כשהרב מיכה הלוי הקים את ישיבת 'עטרת נחמיה' כריאקציה להתנהלות האידיאולוגית של ישיבת 'מעלה אליהו'. החשיבה האחרת שמנסה הרב הלוי להנחיל, כך לפי רייכנר, היא לחיות בשכנות למקומיים בלי לנסות להשפיע עליהם באופן מכוון.

ד"ר מטי דומברובסקי כותבת בנספח לספר על אידיאל של השתלבות "מתוך ענווה". עשרות הגרעינים שסקרת אכן הגיעו להישגים מרשימים, אבל בעשייה של חלקם יש הכול חוץ מענווה כלפי ה'מארחים' שלהם.
"הרב מיכה הלוי דיבר מאוד לעניין בנושא הזה. בציטוט שהבאתי בספר הוא אומר שכאשר אתה בא עם האורות הגבוהים שלך, אתה מסנוור. תראי, עם הזמן אנשים מתרככים, נרגעים, לומדים את השפה, מגלים שלא כל האמת נמצאת אצלם. כחבר גרעין אתה חייב לחיות את התודעה הזאת כל הזמן, לחנך את עצמך להנמיך את האף. אנשים לומדים לעשות את זה, ואם לא אז מלמדים אותם".

באחת מערי גוש דן, אני מספרת לרייכנר, אמרה לי מישהי שהם מכנים את הגרעין התורני – "הגרעין הטורדני". חברי הגרעין הזה ודומיו קבעו לוותיקים תנאים להשתלבות במסגרות החינוך הקיימות, בנו שכונות נפרדות, וניסו לשנות אורחות חיים מקובלות. איך אפשר לצפות להצלחה כשבאים בגישה של "אנחנו העגלה המלאה", ואפילו אומרים את זה בקול?

"תראי, לא חיפשתי בספר לתת תעודת יושר למישהו או לחלק ציונים", עונה רייכנר. "לא אגיד שאין תחושה אצל חלק מהאנשים שקיימת התנשאות מצד חברי הגרעין, אבל אני כן מעז לומר שכולם יודעים מאיזה מקום הם צריכים לגשת. אני מקווה שהספר יביא אנשים לחשוב על זה, יעורר פולמוסים, ושהדיון יתקיים על בסיס היכרות ולא על בסיס בורות, כי יש הרבה שעשו סלט מהמפעל החברתי החשוב הזה והשליכו דברים אחד על השני בלי להכיר. היום, עם קצת יותר ידע, אפשר לנהל דיון יותר רציני.

"לגבי הגרעינים של גוש דן, אני חושב שהם הפכו לשק חבטות. אני לא חותם על כל דבר שנעשה בכל גרעין, לא מוניתי לדובר שלהם, אבל בעיניי הגזימו קצת בביקורת. צריך לזכור שרוב הזמן אנשים באים מתוך כוונה טובה, וגם אם נעשות טעויות, הם מתקנים את עצמם תוך כדי נהיגה ולומדים את השטח. סביב ההפרדה בין בנים ובנות בבתי הספר קיים ויכוח בכל מקום שחי בו ציבור דתי, אבל בכל מקום שבו יש גרעין, אוטומטית כורכים את הפרדה איתו. יש דיון על ההתחרדלות של המגזר? בואו ננהל דיון על ההתחרדלות, ועזבו את הגרעינים בשקט. מפילים את כל צרות המגזר על כמה מאות משפחות".

צילום: יהודה לחיאני
הגרעינים של גוש דן הם סוג של שק חבטות.. גרעין תורני בשדרות צילום: יהודה לחיאני
לא מחפשים כותרות

אז נעזוב אותם מהוויכוחים המגזריים, ונעבור לצרות שעליהם מדווחים חברי הגרעינים עצמם. אחת מחלוצות הגרעין בלוד מספרת בספר על האתגרים החינוכיים שניצבו לפתח דלתה. כולם הזהירו אותה שהילדים שלה ילמדו לקלל, וכשנסעה איתם מלוד לכור מחצבתם ביישוב עפרה, הבן הגדול אכן עשה זאת. רגשי האשמה והבושה היו קשים. אבל הנה וידוי אישי: אנוכי גרה בעיר ונתקלת בסיטואציות כאלה על בסיס יומי, רק בלי להשתייך לגרעין או לנהל דיונים עקובים מדם על אינטגרציה ושכונות מוחלשות. למה צריך לדבר כל כך הרבה על אינטגרציה במקום לחיות אותה, אני שואלת את רייכנר. "היה לי דיון בפייסבוק עם מישהי שביקשה ממני להסביר למה צריך גרעין", הוא משיב. "היא כתבה לי 'תבוא, תחיה, למה אתה צריך כותרות? תהיה אדם טוב בסביבתך'. אני מסכים עם הטענה שלה בגדול, אבל מה לעשות שלאופקים, נתיבות, ירוחם או קריית-שמונה אנשים לא באים סתם לגור. זה לא עבד כמה עשרות שנים, עובדה. רק כשבאה קבוצה עם מרכיב אידיאולוגי ואמרה 'בואו נלך יחד', זה הצליח להביא אנשים שלא באו קודם.

"היום אנשים באים לירוחם סתם, בשביל איכות חיים, לא מחפשים כותרות, אבל לפני עשרים-שלושים שנה הם לא באו. היום יש פה תשתית שלא הייתה בעבר, אז כנראה היה צריך שמישהו יבוא ויקים כאן גרעינים כדי שזה יקרה. אני מסכים שבגוש דן זה יותר מורכב, והשאלה צריכה להישאל".

רייכנר עצמו העביר את רוב ילדותו ובגרותו ביישוב אפרת. בהקדמה לספר כתב ששנות הישיבה בירוחם "פתחו בפניי צוהר לישראל שלא הכרתי בגוש עציון", ושהקהילה המגוונת במקום העשירה את עולמו.
באיזו מידה ירוחם היא אנטיתזה לגוש עציון?

"אני מאוד אוהב את גוש עציון. זה מקום איכותי עם אנשים טובים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא עדיין חסר מרכיבים מסוימים. בעבר היו ניסיונות לקלוט באפרת עולים מברית המועצות או להקים שכונה של עולים מאתיופיה, והניסיונות האלה נהדפו מכל מיני סיבות. אז גוש עציון לא מייצג את כלל החברה הישראלית, אבל יש בו פרויקטים יפים ובבית הספר האזורי לומדים ילדים מכל מיני מקומות, ושוב אנחנו חוזרים לפרמטר של חשיבות החינוך המשותף".

צילום: ראובן קסטרו
''אני מאוד אוהב את גוש עציון, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא עדיין חסר מרכיבים מסוימים''. היישוב בת-עין צילום: ראובן קסטרו

המפגש הראשון שלו עם עיירות הפיתוח היה כתלמיד הישיבה לצעירים של 'מרכז הרב', מפגש שרייכנר רואה בדיעבד כמוטעה ביסודו. "הייתי בדימונה ובטבריה, אבל מתי? כשלקחו אותנו בשמחת תורה 'לשמח' עיירות פיתוח. היום אני מסתכל על זה בתור משהו כל כך לא נכון. כאילו, מי ביקש מכם? שמח פה גם בלעדיכם. היינו תיכוניסטים שבאים באמצע התפילה, נכנסים לבתי הכנסת ועושים סיבוב שכמעט כפינו על התושבים. הם היו מאוד נחמדים, אבל אתה בא כמו בעל הבית, שר את השירים האשכנזיים שלך באמצע התפילה שלהם, בזמן שנוח לך ולא להם. אתה רוצה לשמֵח? עזוב, תִשמח איתם. תתאם עם הגבאי, תשיר את השירים שמתאימים למתפללי בית הכנסת, תהיה מענטש. זה אחד השינויים התפיסתיים שעברתי במהלך השנים. אנשים באים לעשות טוב, ולא שמים לב שהם רומסים משהו אחר בדרך".

הפעילות הראשונה שעשה בבית ספר בירוחם, מספר רייכנר, משקפת עוד יותר את הבעייתיות ואת חוסר המודעות. "אנחנו בישיבת ההסדר הכנו בשבילם פעילות לקראת יום כיפור. בנינו הצגה מרשימה על 'ונתנה תוקף', הפיוט שמבחינתנו הכי מזוהה עם הימים הנוראים, במחשבה שזה מה שירגש. לקח זמן עד שאמרנו לעצמנו - רגע, תשעים אחוז מילדי בית הספר הם בני עדות המזרח, הפיוט אפילו לא מופיע במחזור שלהם! אתה מגיע עם משהו שמבחינתך זה הדבר, ומבחינתם הוא אפילו לא חלק מהתפילה. בדרך הקשה הבנו שהחובה שלנו היא ללכת ללמוד את המקום, להקשיב, להפנים את מה שקורה בחוץ, ולא להעמיס עליהם את ההרגלים שלנו".

ובכל זאת, אולי המתחים הדתיים שקיימים היום ומצוינים בספר, מראים שלפחות את המתח העדתי של פעם השארנו מאחורינו?
"לצערי לא. זה משהו שכל גרעין בעיר פיתוח צריך להיות ער אליו. לא לעשות ממנו סיפור, אבל כן, זה קיים שם, זה הפיל הלבן בחדר. הפערים בין האוכלוסיות הם כמובן לא הבדלים איכותיים, אין טוב יותר או פחות, אבל יש הבדל באורח החיים - איך אתה עושה חתונה, איך אתה מכניס אורחים, אילו דברים אתה לומד. בסופו של דבר אתה משתנה ומקבל מכל המהלך הזה הרבה יותר משאתה נותן. זה אולי הדבר הכי חשוב - כל החבר'ה שמגיעים לגרעינים, התרומה הכי משמעותית שלהם היא העובדה שהם משתנים, נפתח להם הראש והם לומדים להכיר את מה שמטריד את תושבי עיירות הפיתוח. פתאום הם יוצאים מהבועה ומבינים שיש עוד דברים חוץ מגוש קטיף ועמונה: יש מפעלים ויש עובדי קבלן ויש חלוקה לא צודקת בין מועצות אזוריות לעיירות פיתוח ויש תשתיות שצריך לקדם. פתאום השיח שלך נהיה אחר. הדבר הכי גדול מבחינתי זה שאני מוצא את עצמי בהפגנה של עובדי מפעל. זה לא היה קורה לי בשום דרך אחרת, ואני לא עושה את זה בשביל לסמן וי. אלה באמת השכנים שלי".

לפרק את הבועה

לא לשווא הזכיר רייכנר את גוש קטיף ועמונה. ב'דווקא שם' נוצרת מאליה זיקה ברורה בין מפעל ההתנחלויות לעיירות הפיתוח. כשאהרון אטיאס מלוד עמד להינשא, "המחשבה הראשונית של הזוג הצעיר הייתה להצטרף לאחת ההתנחלויות בשומרון. הסכמי אוסלו נחתמו, עתידה של ההתיישבות ביהודה ושומרון היה לוט בערפל, וחיזוקה נתפס בציבור הדתי-לאומי כאתגר השעה. אבל אטיאס התקשה לנטוש את לוד בשעתה הקשה". עדה גבל, בת הגרעין בתל-אביב, מייצגת היבט אחר של הקשר הזה: לגרעין היא הגיעה לאחר שנעקרה עם משפחתה מגוש קטיף. "אם אנחנו קהל שיש לו בשורה ויש לו ייעוד", היא אומרת, "אנחנו לא יכולים לממש אותו רק בצד אחד של הקו הירוק".

סיפור נוסף הוא של מירו דיין, תלמיד ישיבת חספין, שמתאר איך ראה למולו את הפער העצום בין הנוער של עיר הולדתו בית-שאן לבין מגדל השן של הישיבה בגולן. כשחבריו ללימודים ירדו לסיני כדי להיאבק נגד פינוי חבל ימית, הוא בחר שלא להצטרף אליהם. עיקר העשייה אינו במאבק לעצירת הנסיגה, הסביר להם, אלא במקומות כמו בית-שאן. בנספח משלימה דומברובסקי את התמונה ויוצרת תמה שלמה, מהלך סוציולוגי מובנה של הסטת האידיאלים בציבור הדתי-לאומי מנושא שלמות הארץ לנושא החברתי-דתי.
"במהלך סיקור הגרעינים לא התייחסתי לנושא בצורה מסודרת, נתתי לאנשים לדבר", אומר רייכנר. "באופן כללי השתדלתי שלא לבוא עם דף מסקנות, אבל הייתה אחת שכן צמחה בוודאות: הרצון 'להתנחל בלבבות' הוא בין המניעים המרכזיים שמביאים אנשים להצטרף לגרעין. בכל פעם שהייתה תחושה של כישלון ביש"ע - כמו אחרי הסכמי אוסלו, אחרי העקירה מגוש קטיף או אירועים משמעותיים אחרים – אפשר היה לראות נהירה לגרעינים החברתיים. אם עושים גרף רואים שיש קפיצה משמעותית במספר המשפחות המצטרפות לגרעינים בהתאם לאירועים פוליטיים דרמטיים. זה מוכיח חד-משמעית שהגירה לתחום החברתי היא גם איזשהו חשבון נפש בתחום ההתיישבותי".

רייכנר עוצר רגע לקרוא הודעה שקיבל בסלולרי. פניו מביעות שביעות רצון ממה שראה על הצג. "תשמעי, כרגע קיבלתי הודעה שחבר טוב מבוגרי הישיבה יזכה לשאת בעול הניהול של 'אורט ספיר' בירוחם, תיכון לא דתי. אותו חבר חינך שם, התקדם, מונה לסגן מנהל ועכשיו הוא יעמוד בראש. והוא מישהו מגרעין. זאת האינטראקציה האמיתית, וזה פשוט מרגש אותי".

אם נסתכל על ירוחם כמקרה מבחן, יש לך מתכון להצלחה?
"אחת האמירות שאני אוהב לצטט מהספר היא של איילה בלוך מהגרעין באריאל. בלוך דיברה על הפחד מקהילה סגורה שלא תאפשר זרימה של אנשים פנימה והחוצה, ואמרה שלדעתה המתכון להשתלבות הוא שאף פעם לא תהיה לבן גרעין קבוצת השתייכות אחת. כשאתה משתייך לכמה מעגלים של עשייה, אתה גורם לכך שהגבולות של הקבוצה כבר לא כאלה קשיחים, והיא פתוחה למגוון של אנשים. כאשר אתה לא רק חבר קהילה אלא גם חבר ועד בית ספר, או למשל חבר ב'פורום למען צדק חלוקתי בירוחם' - מאבק שמתנהל עכשיו מול  המועצה האזורית - אתה חלק ממכלול של ותיקים וחדשים, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, וזה מפרק את הבועה.

"לפני זמן מה פעל בירוחם ועד תושבים למען עובדי מפעל 'אקרשטיין', שרצו להקים ועד ולא אפשרו להם. התנהל כאן מאבק עצוב עם סוף טוב, והוא היה מקסים בפן האנושי בגלל ההתגייסות הכללית. כשאתה יוצא מהשייכות הקהילתית שלך, כשאתה לא רק בבית הכנסת שלך, בגטו שלך, בארבע האמות שלך - זה החיבור האמיתי".

וזה עובד?
"לא תמיד, כי יש ותיקים שמבחינתם להיכנס לקבוצה שחלק גדול ממנה הגיע מבחוץ, נתפס כאיום. הגרעין עלול להצטייר כמעין חונטה. אבל הנה, התגבש כאן טיול נשים לנחל חוורים בליל ירח מלא, וכולן הצטרפו - ותיקות ונשות האברכים ב'כולל' של הגרעין. מטבע הדברים לא הייתי, אבל סיפרו לי שהייתה חוויה אדירה.

"קיבוץ גלויות קשה כמו קריעת ים סוף. קמה מדינה, באו אנשים מכל מיני ארצות, ונוצר מצב לא בריא שבו רוב התושבים שיושבו בעיירות הפיתוח הם מעדות מסוימות. את זה צריך לפרוץ. זה יהיה לא קל ובטח לא נעים בדור הראשון, אבל אני מאמין שבדור של הילדים שלי, כבר יהיה יותר קל. עם השנים תהיה זחילה מהיעדים הגדולים של 'להתנחל בלבבות' ל'יאללה, נגור בירוחם'. אני מאמין שזה לא רחוק".

הכתבה המלאה התפרסמה ב'דיוקן'

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

Powered by Zuznow