<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג
יום

פיתוי של החיים ביום של המתים

"ביום הזיכרון – אין מקום לפיתויים, אני מטאטאה אותם מתחת לשולחן חיי, ביום הזיכרון ארוחת אבל גדולה של בורקסים, של שבעה מחודשת, במקום ארוחה בשולחנות הקטנים במטוס ובוטנים של אחרי ההמראה

נגה פסו | 17/4/2013 10:51 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בית העלמין הצבאי בהר הרצל
בית העלמין הצבאי בהר הרצל צילום: פלאש 90
לקראת יום הזיכרון כל מיני פיתויים נקראים בדרכי - מחירי הטיסות הוזלו, כי עכשיו אחרי פסח, וכבר חיכיתי מספיק זמן לטוס קצת לחופשה בחו"ל. הצעת עבודה, משהו פשוט, כסף קל והרבה ממנו, אבל דווקא ביום הזיכרון.

החיים מפתים בחיוך זדוני, המתים שוקטים בשקט צורם, ואני באמצע, נאלצת לבחור ביניהם. למשפחות שכולות, שהפכו רוב האוכלוסייה בארץ חמדת אבות וממיתת בנים, יום הזיכרון זה הרבה יותר מהמכון כושר סגור ויש שירים עצובים ברדיו, טקסים וצפירה רועמת שמעבירה צמרמורת לאורך כל עמוד השדרה ועכשיו תשיר את התקווה בשערות סומרות וגרון נטול חמצן.

זהו יום קדוש במיוחד, עם פרחים וזרים, עם תמונות וזיכרונות, וגם עם הרבה חוויות שלא יוכלו לשחזר עם יקיריהם. יותר קדוש מכל יום אחר, ברמה אחרת, קדושה שונה מדת, קדושה של כאב אמיתי וקשר דם.

ודווקא ביום הזה, פיתויים מהחיים.

מזה שנים שאני מהרהרת בביטוי: "הנח למתים", אני רוצה להניח להם, לתת להם לשכב על משכבם בשלום, ומצד שני השתיקה שלהם כל כך רועמת, שקשה לעבור לסדר היום, עם או בלי מוזיקה שקטה ברדיו.

ודווקא ביום הזה, קנית לי כרטיס טיסה.

קשה להסביר למי שלא חלק מהמשפחה הגדולה הזו, גדולה מידי, של השכול - יש דברים שלא עושים כשאתה חלק ממשפחה שכולה ולברוח לחו"ל ביום הזיכרון, זה אחד מהם. הבריחה המותרת היחידה היא למנגל ביום העצמאות שאחריו, וגם זה ניסיון עלוב להשכיח את שלא ניתן לשכוח.



לטוס שבוע לפני, אולי. יומיים לפני, בסימן שאלה יותר גדול. ביום הזיכרון עצמו - אין סיכוי שזה יעבור בשתיקה – אבל גם לא במילים, אלא שתיקה רועמת, שתיקה של מתים שלפעמים מדברים דרך החיים, לא בקול אלא בהבעות פנים.

יום הזיכרון, זה היום היחיד בשנה שבו אין לי ארץ אחרת

ימים כמו יום הזיכרון עושים לי חשק לחיות יותר, חיות גם בשבילם, את החיים שאולי היו מגשימים אם היו יכולים. אני מרגישה הכי חיה בחו"ל, ובדרך כלל לרוב זה "תירוץ" מספיק עבורי לעלות במדרגות למטוס בדרך לחוויה הבאה, לרוב – אבל לא ביום הזיכרון.

אני מנסה להסביר לבן זוגי שאין מצב. לא טיסה ולא עבודה, בקושי ריצה בבוקר כמה שעות לפני שמתחילה המלחמה המשפחתית שלי על הקשר עם הדוד מהעבר.

והנה עוד הצעה, חדשה-ישנה, עולה על פרק היום, בלי בושה – לגור בחו"ל קוסם לי 364 ימים בשנה, אבל ביום הזיכרון, זה היום היחיד בשנה שבו אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת וגם עם כיסי בוער מחוסר פרנסה. ביום הזיכרון, זה היום האחד, היחיד בכל השנה, שפה, בארץ, אני רוצה להיות. 

את הפיתויים אני משאירה ליומיום, לשאר הימים בלוח השנה, אבל ביום הזיכרון – אין מקום לפיתויים, אני מטאטאה אותם מתחת לשולחן חיי, ומגישה ארוחת אבל גדולה של בורקסים, של שבעה מחודשת, במקום ארוחה בשולחנות הקטנים במטוס ובוטנים של אחרי ההמראה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

צילום:

nrg מעריב מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''טור אורח''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

Powered by Zuznow