<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג
החוזרים

אבא כבר לא אשם: אחרי שנים הצלחתי לסלוח

מאז ילדותי חונכתי שהוריי הביאו אותי לעולם ולכן הם חייבים למלא את כל צרכיי. לכן קל היה לי לבוא אליהם בטענות על כל מה שלא קבלתי או לא צלח. מהלך אחד שינה את היחסים שלי עם אבא ואמא

שרון רוטר | 22/1/2017 10:40
אבא שלי תמיד צוחק עליי כשהוא מתקרב ואני ממהרת להציע לו כיסא פנוי שישב עליו. אולי זה מצחיק אותו כי הוא חושב שהמחווה הזאת לא באמת אמתית, שאני עושה "הצגה של כבוד" בשבילו, ואולי הוא צוחק כי זאת התנהגות הפוכה מזו שקיבלנו בבית. בתוך תוכו נראה לי שדווקא מדליק אותו היחס הזה. סוף סוף בגיל שישים פלוס מישהו מילדיו מתייחס אליו בכבוד ולא רק בא בטענות כל הזמן. הוא אפילו מתהדר ואומר שמזל שחזרתי בתשובה כי כשהוא יהיה זקן תשוש יהיה לו מי שיטפל בו ויסיע אותו בכיסא הגלגלים לבית הכנסת, זאת למרות שהוא לא הולך לעולם לבית כנסת.

הטורים האחרונים של שרון רוטר

בלי להתבייש או לגמגם: תנו לצאת מהארון הדתי

מעדיפה את עצמי צנועה, אבל זוכרת שפעם הייתי אחרת

גם בעניין התוכי גא'קו שלו הוא בונה עליי. אותה ציפור אפרורית ותוקפנית שהוא מגדל במסירות והאהבה גדולה (לפעמים נדמה לי שהוא אוהב את הציפור שלו יותר מאותי, בחיי). אבא שלי כבר אמר לי שאחרי מותו (שיבדל לחיים ארוכים) אני ממונה על טיפולו של התוכי, שצפוי לחיות עוד שנים ארוכות ארוכות. הוא יודע שלא אתווכח. אני רק מקווה שהירושה הזאת לא תגיע אליי בסופו של דבר, אבל מבירור קצר עם אחיי הבנתי שמשם לא תבוא הישועה. כך שיש סיכוי שעתידי צופה לי בערוב ימי בילוי עם תוכי רע מזג.

אבא שלי לא סתם "בונה עליי". אבא שלי כבר הבין שמשהו ביחס שלי השתנה לגביו. יכול להיות שזאת אחת הסיבות שהוא היחיד מכל המשפחה שלא ממש מפריע לו שחזרתי בתשובה.

כמובן שיש דברים שמפריעים לו, במיוחד הילודה המוגברת שהפכה להיות ממש חרדה קיומית מבחינתו. בכל פעם שאני בהריון הוא מנסה להשביע אותי בכל מיני דרכים שהפעם זאת הפעם האחרונה. השיטות לכך מגוונות - מאמרים פסיכולוגיים, סטטיסטיקות, מחקרים סוציאליים, מניית השיטות השונות למניעת ילודה וסתם פרצופים לא מרוצים או אמירות ברורות. אבל שום דבר לא עוזר לו והוא נותר חסר אונים כשעוד תינוק מגיע לעולם והוא מוצא את עצמו מחוייך מאוזן לאוזן בטקס הברית.
 
צילום: שאטרסטוק
''ממהרת להציע לו כיסא פנוי שישב עליו''. המחשה צילום: שאטרסטוק

אני יודעת שהוא לא מתכוון לרע, ובסופו של דבר הוא אוהב את נכדיו ואפילו קצת נהנה מהם. הסיבה העיקרית לחרדה שלו נעוצה בדאגה שיש לו כלפיי, לכוחות שלי, ליכולות. הוא יודע מאין הגעתי, איזה פרינססה הייתי בילדות ומבין כמה קשה עליי לעבוד היום. במיוחד לאור הפער, כשאין את הבסיס של משפחה ברוכת ילדים שמלווה אותי מילדות.

כשהוא בא לבקר אותנו (אני לא מעזה ללכת עם כל המשפחה לבית שלהם כי הוא יחרב בתוך דקות ספורות ואני אצא עם שערות לבנות נוספות על הראש) הוא מצליח לשרוד משהו כמו שעה, עם כמה וכמה הפסקות וגיחות החוצה. בסופו של דבר הרעש וההמולה מביסים אותו והוא נפרד מאתנו מעט ברע. אני יכולה רק לקוות שאולי הנכדים מסיבים לו גם קצת נחת.

אני לא כועסת על אבא שלי ואין לי אליו שום טענות. כל מה שאני מקבלת ממנו זה מתנה גדולה מבחינתי ואני לא מצפה ממנו לכלום (לא במובן הרע חלילה). אני כבר הבנתי שאבא שלי לא חייב לי כלום, ומאז שהבנתי את זה נפלה חומה ענקית שחצצה בינינו ופגמה באהבה שלי אליו.

הוריי חינכו אותי מאז ילדותי שהם הביאו אותי לעולם ולכן הם חייבים למלא את כל צרכיי - החומריים והנפשיים. הם האחראיים הבלעדיים לתמוך בי ולעזור לי לצלוח את המציאות הקשה של החיים, ולכן קל היה לי לבוא אליהם בטענות על כל מה שלא קבלתי או שלא צלח על פי התוכנית המקורית. כל 'דפיקות' שניחנתי בה מקורה בהם – אם זה בגנים, בתורשה, בתולדה או בחינוך. הם אשמים בהכל והם חייבים לי - לתקן את העוול שעשו לי. על פי התורה הזאת חייתי תקופה ארוכה, גם כשכבר הייתי אמא.

היו לי בקשות וטענות אינספור, ובצדק. לא הצלחתי לסלוח להם כשהם לא עמדו לצדי, לא משנה מה הייתה בקשתי או הסיבה לסירוב שלהם. לעולם, לעולם הם לא יכלו לפצות אותי על כל הסבל שעברתי בגללם, בגלל שהם הביאו אותי לעולם. לא היה לנו שום סיכוי ליחסים מאוזנים ותקינים. החשבון היה תמיד לרעתם ולא משנה שאני מצידי לא עשיתי שום דבר לזכותם.

במהלך השנים של החזרה בתשובה ועם הלימוד על מצוות "כיבוד הורים" התחלתי לחשוב קצת אחרת. לאט לאט שיניתי את הגישה. לא עוד חייבים לי, אלא אם כבר אני חייבת להם.
 

צילום: רחלי אנקרי
''התחלתי לחשוב קצת אחרת''. שרון רוטר צילום: רחלי אנקרי

המצווה הפשוטה שינתה את היחסים ביני ובין הוריי מקצה לקצה. זאת לא הייתה הצהרה ברורה ושום דבר גשמי לא השתנה, אבל פתאום הרגשתי כאילו השלתי מעליי עשרים קילו של אבנית שהכבידה לי על הלב ותקעה אותי בתחומים שונים בחיי. עם השינוי הזה בגישה הגיעה הקלה עצומה, כאילו פתרתי פלונטר אישיותי ביני וביני, אחד כזה מורכב ומייאש שלא ניתן למצוא לו פתרון, כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני, ברמה כזאת.

קשה לי להסביר את זה, אבל ברגע שהפכתי את זווית ההסתכלות וניסיתי לראות את הצרכים של הורי, להבין אותם, לעזור להם במה שיבקשו, לספק להם שמחה ונחמה ולהיטיב אתם הכל, אבל הכל השתנה. כשהבנתי שהם לא חייבים לי שום דבר, שאני כבר אשה מבוגרת ויש לי בעל וילדים ושאין לי מה לבוא אליהם בטענות יצאתי מרווחת, נקייה, קלילה וחסרת תלונות וסבל. בסופו של דבר יצא שזכיתי בהורים שלי בחזרה, והקשר בינינו מעולם לא היה טוב יותר.

אז אם תראו אותי פעם מסתובבת עם ציפור אפורה על הכתף אל תשאלו למה. בתקווה שזה לא יקרה לעולם.



מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

שרון רוטר

יוצרת ומוזיקאית, חוזרת בתשובה ואם לחמישה

לכל הטורים של שרון רוטר

המומלצים

פייסבוק

Powered by Zuznow