<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג
החוזרים

אמא שלי חזרה בתשובה ואני הרגשתי שהיא מתה

דווקא בסוף התיכון כשהרגשתי שיש בכוחי "לטרוף את העולם", האמא המגניבה שלי השתנתה לבלי היכר. במשך שנים לא היה לנו על מה לדבר, עד שהרבה זמן אחר כך משהו אצלי התחיל לזוז

שרון רוטר | 15/12/2016 14:18
תגיות: החוזרים
כשהייתי בת שמונה עשרה אמא שלי חזרה בתשובה. עד אז חיינו, נשמנו וינקנו את תל אביב על כל רחובותיה וסמטאותיה, ובמיוחד את אזור מרכז העיר - שינקין, שד' רוטשילד, כיכר הבימה ודיזנגוף.

הכרתי את האזור ככף ידי - למדתי בבית-ספר תיכון על יד הסינמטק, שרתי במקהלה בקונסרבטוריון בשטריקר, ביסודי למדתי בבית ספר בלפור וטיפסתי על המזרקה בגינת שינקין עם כל הילדים, אכלתי סנדוויצ'ים ב"איציק ורותי" ו"בקפה תמר" והיה לי מנוי לסרטי וידאו ב"אוזן השלישית".
 
צילום: אריק סולטן
הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מאיזה עץ. אמי שרה חיה דריבן צילום: אריק סולטן
 
שמענו בבית מוזיקה קלאסית ואופרות, והעברנו שעות רבות במוזיאונים ובגלריות ברחבי העיר (אמא הייתה מדריכה במוזיאון תל אביב ואמנית בפני עצמה). אחר הצהרים היו מלאים בתוכן יצירתי מכל הסוגים, ובחוגים הכי מקוריים וייחודיים, כדי לפתח ולמצות את הפוטנציאל של כל כישרונותיי. חוג האנשים שמילאו את ביתנו היו מורכבים מטיפוסים שונים ומשונים, שאפשר לתמצת אותם במילה אחת - ברנז'ה.

זה היה כל עולמי ולא הכרתי ישראליות אחרת, כשהאמנות סיפקה לנו את הממד הרוחני בחיינו. כך גדלתי וחונכתי על ערכי ההומניות והשוויון (במיוחד בין גבר לאשה, בין ישראל לכל העמים וגם לעם הערבי הכבוש). לא הכרנו ערבים אבל ריחמנו עליהם והיינו מוכנים לוותר על חתיכות מהארץ (שלא ממש הכרנו מתוך הבועה התל אביבית) ושנראו לנו מיותרים גם ככה. זו רק חתיכת אדמת פורעי חוק שהלאמנו לעצמנו בחוצפתנו הרבה.

בסוף התיכון, כשסיימתי את לימודי הקולנוע והתחלתי את עבודתי בהפקה של המוסיקאי ברי סחרוף, והרגשתי שכל החיים לפני ושיש בכוחי "לטרוף את העולם", דווקא אז האמא המגניבה שלי, זאת שהתגאיתי בה בפני חבריי, השתנתה לבלי היכר.
 
צילום: אמיר מאירי
זה היה כל עולמי ולא הכרתי ישראליות אחרת. רחוב שינקין צילום: אמיר מאירי

אני הרגשתי בשינוי הפנימי מיד, למרות שזה החיצוני בלט יותר, אבל כשהתחילו משחקי הגימטריה והיפוכי האותיות, או הדחיפה הגסה של ה"ברוך השם, בעזרת השם" בכל מילה שנייה במשפט, זה היה ברור כבר לכולם שמשהו לא טוב קורה לאשה הזאת.

"אולי תשני את השם?" היא הציעה לי יום אחד. "זה שאת שינית את שלך מצ'רנה לשרה, לא אומר שגם אני צריכה לשנות את שלי", השבתי במירמור, וחשבתי לעצמי שמזל שאני קוראת לה "אמא". "תוסיפי רק את האות ה'", היא המשיכה בעדינות עקשנית, "שהרון, או השרון. או אולי חבצלת השרון?"

הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מאיזה עץ. "אמא, כבר הייתה לך הזדמנות פעם אחת לתת לי את שמי. פספסת? בעיה שלך", עניתי בחוצפה ובכעס. היא כנראה השתגעה אם היא חושבת שאני אקרא לעצמי חבצלת השרון.

משם המצב המשיך להתדרדר. הבגדים, כיסוי הראש (כגרושה), החיפוש התמידי אחר האמת שבתורה בכל הקהילות התורניות והחרדיות שברחבי הארץ, העזיבה שלה את תל אביב לדירה קטנה בבאר שבע, הנישואים לשריף אמריקאי זקן והמעבר לחברון וכל עולם המושגים שהתחלף באחת.

תכל'ס, במשך שנים לא היה לנו על מה לדבר. היא ניסתה לברוח מכל מה שהכירה בעבר, שייצג עבורה את עולם ה"שקר", ואני העמדתי אותו מול עיניה כשחייתי אותו בשיא התענוג ובלי למצמץ. כל אמא רוצה שהבת שלה תלך בדרכיה, במיוחד אם היא גילתה את האמת והתכלית, אבל אני חשבתי שכל מה שעובר עליה זה שיגעון (שקיוויתי שהוא חולף) ומנוגד לכל מה שאני מאמינה בו.
 

צילום: מירי צחי
כל עולם המושגים התחלף באחת. אדי דריבן, ''השריף הזקן'' שלה נישאה אמי צילום: מירי צחי

הרגשתי שאמא שלי מתה, כי את זאת שעומדת מולי אני לא ממש מכירה. אמא זה מוסד, בסיס, והוא לא יכול לזוז, לעבור טרנספורמציה ולהשתנות. אמא לא יכולה להתבלבל, לחפש. אמא זאת מהות וכשהיא מתערערת יש סכנה מוחשית שיסודות החיים שלי יטבעו במצולה בסערה הזאת. מה, כל מה שהיא לימדה אותנו עד היום, עכשיו היא חושבת שזה סתם? מה זה אומר עלי? עליה? על החיים? אם היא ככה אז מה אני?

שנים של שקט בינינו. של כאב. של ניסיונות להצלחות והנחלת אכזבות. עד שהרבה זמן אחר כך, משהו אצלי התחיל לזוז. מכיוון אחר לגמרי ובלי שממש אשים לב. בשקט, מהדלת האחורית הוא נכנס האלוקים הזה. לא הרגשתי שזה אותו אלוקים שלה. שלי היה מלטף, אוהב, חם. שלה היה מדויק וחד, חותך בבשר החי ובלי פשרות.
אבל בסופו של דבר היה זה אותו אחד. ועם האחדות הזאת שלו התאחדנו גם אנחנו. זה לא קרה ביום אחד, גם לא בשניים, אבל במהלך עשר שנות התהליך שעברתי (ואני עדיין עוברת) התקרבנו עוד ועוד.

היום אמא שלי היא גם החברה הכי טובה שלי, הרבנית שלי, הקואצ'רית והגורו. אנחנו מתייעצות על כל דבר הכי קטן שבעולם ואני סומכת עליה, כמו שלא סמכתי עליה מעולם. זכיתי אחרי הרבה שנים של פירוד למצוא את אמא שלי מחדש. משופרת, שמחה יותר, חכמה יותר, שלמה יותר.

מתוך השברים החלטנו לעשות זהב (או כמו שהיא אומרת "אנחנו עוסקות במחזור") וכיום יש לנו מופע משותף שבו אנחנו מספרות את הסיפור שלנו, בליווי מצגת של האומנות שלה, והשירים שלי. בכל פעם אנחנו מגלות דבר חדש על הקשר בינינו ומחזקות אותו עוד ועוד.

אולי היה זה בגלל הנתק, המשבר והזמנים הקשים, שהיום אנו זוכות לקצור את הפרות. היא זכתה במשפחה חדשה ותומכת, ואני זכיתי באמא שלי בחזרה. 



מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

פייסבוק

Powered by Zuznow