<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג
החוזרים

או שאהבה תנצח: לא ויתרתי על החברות למרות הפערים בינינו

הריחוק הפיזי והחזרה בתשובה הפחיתו את כמות נקודות ההשקה עם חברותיי מימי הפאבים והמועדונים. למרות זאת, לא ויתרתי עליהן: אמשיך לאהוב אותן קצת מרחוק ולקוות שנצליח לגשר על הפערים

שרון רוטר | 11/12/2016 19:38
תגיות: החוזרים
יש לי חבורת חברות, ממש אחיות לנפש, אותן ליקטתי בשנותיי בבית-הספר וקצת הלאה בתחילתן של שנות העשרים העליזות. אני אוהבת את החברות שלי, אחת אחת, הן עשויות מהחומרים המשובחים ביותר. אבל אני גם מודה שעם השנים, המצב המשפחתי, הריחוק הפיזי ובעיקר תהליך החזרה בתשובה שעברתי, יש לנו פחות ופחות נקודות השקה משותפות.

שנים היינו נפגשות בבתי-קפה, מועדונים או פאבים ומבלות שעות על גבי שעות בשתייה ובצחוקים. כשנולדו לי הבנות עדיין הייתי נפגשת איתן אחר-הצהריים על חוף הים או בבית קפה, כשהבנות שלי זוכות לפול תשומת לב מכל ה"דודות" חסרות הילדים.
  
אריק סולטן
''ברור שלא נצא מזה בפחות מ-350 שקל גם אם נזמין בקמצנות''. בית קפה אריק סולטן

אבל, עם השנים נהיו לי כבר חמישה. אז מילא לצאת עם הגדולים, למרות שזה מורכב גם ככה, אבל עם הקטנים אין בכלל על מה לדבר. גם לא עם עזרה של אלף דודות. בנוסף לכך שיציאה לבית קפה עם הילדים קשה גם מבחינה כלכלית, כי ברור שלא נצא מזה בפחות מ-350 שקל גם אם נזמין בקמצנות. במצבי אני מעדיפה לקנות להם מגפיים לחורף בכסף הזה ולא להיות שוטרת, גננת, שופטת ומבצעת ובסוף לצאת בשן ועין וגם לשלם על כך.

אז ירדו בתי-הקפה, וגם הים ירד מפאת ההתארגנות המורכבת והקושי בלשמור שם על כולם, וגם, כן צריך להגיד את זה, גם מפאת מצב הצניעות בחופי תל אביב.
  
אבל בנוסף ירדו גם מהפרק המועדנים והפאבים באיזשהו שלב. לא רק בגלל שמגיע הערב ואני כבר מרגישה כמו רבע בן-אדם ולא מסוגלת להשאיר עין פקוחה, אלא בגלל שזה נראה לי שהאווירה הזאת שיש במקומות האלו כבר לא שייכת אלי, לעולמי כיום. שלא לדבר על המבטים שאני חוטפת כשאני יושבת במועדון עם כיסוי ראש, ועוד בכזה שמגישים בו סנדוויץ' עם פרושוטו.

אז לפעמים כשהגעגועים מרחיקי שחקים, ולא ראינו אחת את השנייה כבר יותר משנה, או שיש לי יום הולדת, אנחנו נפגשות באחד הבתים והן דואגות לכיבוד כשר בלי לשכוח את הוויסקי כמובן.

וזה תמיד כיף לפגוש אותן כי הן מתוקות ומצחיקות ואוהבות אותי מאוד, וגם אני אותן. אבל אז בכל מפגש יגיע הרגע שבו ידברו קצת לשון הרע או רכילות ואני אשב לי בצד ואתכווץ, לא יודעת אם להעיר או לשקוט, לא יודעת אם "להרוס את המסיבה" או פשוט לחכות שזה יעבור כבר. כי ברור לי שבעצם אין להן מושג שהן כרגע עוברות על מצווה אחת מהחשובות שיש, ובעצמי זוכרת איזה "כיף" היה פעם פשוט לשבת ולרכל בלי להיות מודעת לכל מה שאני יודעת היום.

או שתמיד עולה מן נושא אקטואלי שכזה, שכמובן קשור בפוליטיקה, בה אני בדרך כלל בדעת מיעוט בקהל המשתתפות. נכון, הן מנסות שלא, אבל איכשהו זה מוצא את דרכו לשיחה ומשתרבב ושוב מצמיד אותי לפינה שבה איני יודעת כיצד לנהוג. להגיד להן מה אני חושבת באמת? להתחיל פה ויכוח שאין לי מושג איך הוא יגמר?
 
שאטרסטוק
''לא יודעת אם להעיר או לשקוט על הלשון הרע'' שאטרסטוק

ואני יודעת שהן משתדלות לכבד את הבחירה שלי, אבל בתכל'ס הן לא ממש מבינות. הן כן מבינות את הטבעונות של זו, ואת הרצון של ההיא שיצא לה בן הומו, ואת ההחלטה של ההיא לא להתחתן ולהביא ילדים לעולם כה אכזר, וגם את זאת שמבלה את רוב ימיה באשרם בהודו עם הגורו שלה - הן מקבלות ומבינות. אבל אותי הן ממש לא מבינות. ואני גם לא ממש יודעת איך ואם להסביר.

אני פוחדת שאם נפתח את הדברים עד הסוף אולי הן לא ירצו להיפגש איתי יותר בכלל, שנפסיק להיות חברות, שאולי הדבר היחיד שמחבר אותנו מלבד האהבה (חוויות מן העבר) כבר לא יספיק. אני פוחדת להכאיב להן, ושהן יכאיבו לי. כי רוב רובן בעצם רווקות ללא ילדים, או גרושות עם ילד, החיות בתל אביב או בניו יורק או בלונדון או בהודו, ואורח החיים שלהן הכי שונה משלי שיכול להיות.

אז לא ויתרתי עליהן, ואני גם לא מתכוונת לוותר. הן חשובות לי וישנה גם האהבה שבלב. אבל בפגישות המועטות שלנו, אני משתדלת להלך בין הטיפות ולפעמים קצת מרגישה שזה לא באמת, ושאני כמו פיל בחנות חרסינה. ועד שיבוא המשיח והעננות העזה תתבהר, אני אמשיך לאהוב אותן קצת מרחוק ולקוות שיום אחד נצליח לגשר על הפערים. או שאהבה תנצח וזה כבר ממש לא ישנה. 


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

עוד ב''בדעות''

פייסבוק

Powered by Zuznow