<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

צדיקים חדשים: כך נוסד זרם חדש ומפתיע ביהדות

בסלון ברמות-השבים התיישבו בכירים במשק הישראלי, ודיברו על חלומם להקים בית כנסת ולייסד שיעורי תורה בכל מקום בארץ. להם עצמם, אגב, אין כיפה על הראש

מקור ראשון
חנן גרינווד | 26/11/2016 19:13
הקשר הראשוני בין אורן ברוקס ללימודי יהדות, נוצר במיקום מוזר למדי - בג'קוזי של חדר הכושר. "זו הייתה תקופה שבה הרגשתי שהגעתי למבוי סתום עם עצמי", הוא מספר. "לא הבנתי מה קורה איתי. קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה, חזרתי הביתה, ראיתי טלוויזיה, הלכתי לישון וחוזר חלילה. עד שיום אחד, מישהו שהתאמן איתי בחדר הכושר סיפר לי על הרצאה ששמע, והציע לי לבוא להרצאה דומה. הגעתי, ופתאום נדלק לי ניצוץ. בלון חמצן נפתח לי ישר לתוך הריאות. התחלתי ללמוד, וזה החיה אותי".

פגישת חברי "הדירקטוריון"
 

ברוקס, רואה חשבון אמיד מאזור תל-מונד, הגיע מבית חילוני לחלוטין. לאט-לאט הוא החל לגלות את היהדות ולהתחבר אליה. אשתו והילדים פחות אהבו בתחילה את הכיוון החדש, ולכן ברוקס מצא עצמו בשעות הבוקר המוקדמות מתפלל בקומה התחתונה של ביתו, כדי שחלילה לא יראו אותו עטוי טלית ותפילין. בחלוף הזמן התברר לו שיש עוד רבים אחרים כמוהו, מגזר הולך וגדל של ישראלים שמגדירים את עצמם כמעין אנוסים, לא כאן ולא שם. חילונים שומרי מצוות, מאמינים ללא סממן חיצוני שיסגיר זאת.

ברוקס הוא אחד מכשלושים אנשי עסקים שבערב קר של אמצע נובמבר התכנסו בביתו של ערן רולס, יו"ר מרכז הבנייה הישראלי. בבית שברמות-השבים אפשר היה לראות בכירים בענף הנדל"ן, בעלי חברות היי-טק, שותפים במשרדים גדולים של רואי חשבון ודמויות מוכרות מענפי האסטרטגיה והשיווק.

לצד פעילותם בעולם העסקי, המכנה המשותף להם הוא שכולם נטולי כיפה, וכולם הקימו מיזמים הקשורים ביהדות. לצדם ישבו גם מושבניקים וקיבוצניקים, שכל אחד מהם משפיע בדרכו על המדינה והקהילה. "הדירקטוריון של הכיפות השקופות", הגדיר אחד המשתתפים את עצמו ואת חבריו.
 
צילום: אבישג שאר ישוב
המשימה: להוציא את החילונים מהארון הדתי. פגישת ''הדירקטוריון'' צילום: אבישג שאר ישוב

אחרי מינגלינג קצר, פרוסת עוגה וכוס קפה, התיישבו הנוכחים במעגל גדול בסלון. במרכז ישב אורח מבחוץ, שאינו חבר הקבוצה: סגן שר הביטחון הרב אלי בן-דהן, שזקנו הארוך והכיפה הגדולה שלראשו נראו חריגים מעט בנוף האנושי. המטרה הרשמית להזמנתו הייתה רצונם של החברים ללמוד ולהקשיב; מתחת לפני השטח קיננה גם שאיפה נסתרת לקבל מעין הכרה, חותמת המאשרת את קיומה של הקבוצה הזו כמגזר בפני עצמו, ואולי אפילו חשוב מכך – לזכות בתקציבים להמשך פעילות.

בזה אחר זה סיפרו המתכנסים על קורות חייהם ועל פעילותם הרוחנית הייחודית. רבים מהם החלו בצעד קטן והפכו למנהיגי קהילות של כיפות שקופות במקומות מגוריהם - הרצליה, ירושלים, רעות, קדימה-צורן, בית-השיטה, כפר-מל"ל ועוד ועוד. הפעילויות שהם מובילים לא היו מביישות קהילה דתית מכובדת, אף שרוב המשתתפים בהן נוסעים בשבת או לא שומרים כשרות. "אנחנו על הרצף", הגדיר זאת אחד מחברי הדירקטוריון.

"גדלתי בכפר האמנים עין-הוד, יישוב שלא הייתה בו שום מציאות דתית", שיתף הד שמואלי, צעיר בשנות השלושים לחייו. "אל היהדות נחשפתי דווקא מתוך האסלאם. חייתי עם מוסלמים בחו"ל במשך שנה, למדתי על כל ההוויה הדתית, ואפילו צמתי רמדאן כמעט שלם כדי לזכות בחוויה רוחנית".

כשחזר לישראל הוא פתח מניין יוצא דופן בכפר האמנים הצפוני. "בכל פעם מקיימים את התפילה בבית אחר. עד היום אין מבנה בית כנסת ביישוב, אבל לפני שנה הכנסנו ספר תורה ראשון. יש לנו בית כנסת, פשוט אין לו בית".
  
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אורח מבחוץ. סגן שר הביטחון הרב אלי בן דהן צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"יש היום מאות אלפי חילונים שנמצאים על הרצף, וברגע שהם רואים אנשים כמונו, אנשי עסקים מהמיינסטרים, הם מקבלים תעוזה", אומר רולס. "זה גם מסר לבני הזוג, שהרבה פעמים מפחדים, והפחד שלהם לגיטימי. צריכים להבין שהיום ההתחברות ליהדות היא הגיונית. פעם אלו שחזרו בתשובה היו הופכים לברסלבים, הולכים לקצה. היום זה כבר לא קורה".
עם הרב קוק על החוף

על גג ביתו של רולס מתנוססת חנוכיית ענק, משל היה זה בית חב"ד. גם בתוך ביתו ניכר המקום המרכזי שתופסת היהדות. על מזנון בסלון רחב הידיים מונחים תשמישי קדושה וחפצי יודאיקה - כיסוי של ספר תורה ספרדי בן מאה שנה, שהגיע מהעיר חלב שבסוריה, חנוכייה מעוצבת בצבע ורוד, מעשה ידיו של אמן ישראלי. גם מגילת אסתר ורעשן עץ גדול ניצבים שם, לצד בקבוקי ויסקי איכותיים.
 

צילום: מירי צחי
ביוגרפיות של דוד בן-גוריון, אריאל שרון ומנחם בגין, לצד ספרי הגות ומוסר צילום: מירי צחי

מהקירות ניבטים נופי ארץ ישראל, בציורים פרי מכחולו של אביו של בעל הבית. ברבות מהתמונות נראה שביל צהוב שנמשך לתוך האופק, מזכיר את דרך האבנים הצהובות בספר "הקוסם מארץ עוץ", מוביל את המבטים לעבר עיר הברקת המובטחת, לעבר הגאולה.

בספריות התופסות את כל פינות הסלון יש ביוגרפיות של דוד בן-גוריון, אריאל שרון ומנחם בגין, לצד ספרי הגות ומוסר. ספר על סטאלין, ומעליו אחד העוסק בטבח יהודי חברון בתרפ"ט. בכוננית נפרדת מסודרים פרשני תנ"ך, רמב"ם ותלמוד בבלי. שני ספרים שחיבר הרב ישראל מאיר לאו נשענים על הגדה של פסח עם פירושו של הרב שי פירון.

"אני נמצא במסע ארוך של התחברות איטית והדרגתית", אומר רולס. "בעבר הייתי ממש אתאיסט, אבל לא יכולתי להתעלם מהמציאות. גרמו לי להבין שיש משהו בעולם". הוא שולף ספר מאחד המדפים - פירוש שכתב הרב צפניה דרורי ל"אורות התורה" של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. "בכל יום אני לומד שלושה פרקים, מסמן קטעים, רושם לעצמי הערות, ובסוף גם מסכם. אני חושב ששלושת האנשים שעיצבו את האומה הם בגין, בן-גוריון והרב קוק. הזרמים שהם ייצגו הקימו את התשתיות לקראת הגאולה.

"נסעתי עם אשתי לכרתים, ובבוקר היא קמה מוקדם ומצאה אותי על חוף הים עם כוס קפה והפירוש של הרב חגי לונדין ל'מאמר הדור' של הרב קוק. אני פשוט עף על הרב קוק", צוחק רולס. "בחורות עברו לידי בבגד ים, ואני עם הספר הזה. אין מצב שעוד מישהו למד כך את מאמר הדור".
 
צילום: ספריית הקונגרס האמריקאי
''על חוף הים עם כוס קפה ופירוש ל'מאמר הדור'''. הרב קוק צילום: ספריית הקונגרס האמריקאי

אין ספק שבדירקטוריון הכיפות השקופות רולס הוא היו"ר - או האדמו"ר, כפי שמגדירים אותו בגלוי כמה מחבריו. הוא עצמו מסרב להודות בכך, ומקפיד להדגיש שוב ושוב שאינו אלא חוט מקשר. "אולי אני מצטייר כסוג של נביא כי אני זה ששולח את הוואטסאפים", הוא צוחק. "אין לי שום מחשבות להנהיג את הקבוצה, אני המכנה המשותף רק כי אני מקבץ אותה יחד. זה תפקידי וזו המטרה שלי בעולם. רוח חיה - כן, מנהיגות - לא. לא מחפש ולא רוצה קרדיט".

הקבוצה שאסף, מסביר רולס, מורכבת מאנשים שעושים ופועלים, וזו בעיניו הדרך לחולל שינוי בעם ישראל. "בניגוד לביזנס, אני מאמין שבמיזמים חברתיים כל אחד צריך לקחת לעצמו דברים ולעשות. אני מחפש את מי שנמצא מתחת לאלונקה, ויש כאן אנשים שעושים יותר מגרעין תורני שלם. קח למשל את הילה אלחיאני, שמובילה ארגון ענק להעמקת היהדות. או מוסא פלד, שהקים בית כנסת מכלום. יש לנו אנשים מוצלחים מאוד שעושים לילות כימים כדי לתקן את עם ישראל. לאט-לאט אני אוסף עוד אנשים מופלאים כאלה".

חילונים למהדרין שמחליטים להתחבר ליהדות היו תמיד; החידוש, אומר רולס, הוא שהיום הם כבר לא מבקשים להצטרף למגזר כזה או אחר, אלא יוצרים מגזר משלהם. חברה של גלויי ראש שמקימים בתי כנסת, מקיימים שיעורי תורה, משתמשים בשפה שהייתה הולמת גם תלמיד ישיבה מן המניין - אך אינם חושבים להניח כיפה על ראשם, ורואים עצמם כחלק ממשהו חדש לגמרי. "לא מדובר בתופעה של קיבוץ או יישוב ספציפי. זה ילך ויתגבר משמעותית, ויהפוך למשהו חזק מאוד. בעוד עשר שנים הכיפות השקופות יהיו הזרם הכי גדול ביהדות".

לא רק סדר הגודל ישתנה, מאמין רולס, אלא גם הביטחון העצמי. "יש לי שותף מצור-יגאל שהחליט לפני כמה שנים להתחיל להניח תפילין, ושנה שלמה הוא עשה זאת בחדר הארונות, כי הוא התבייש. מבחינתי יש לי משימה: להוציא את החילונים מהארון הדתי".
 

צילום: אבישג שאר ישוב
''אני נמצא במסע ארוך של התחברות איטית והדרגתית'', מימין לשמאל: אלחיאני, בנאש ורולס צילום: אבישג שאר ישוב

רולס מקפיד להישאר א-פוליטי, אך משמיע ביקורת נוקבת על הציבור הדתי-לאומי, שלטעמו אינו עושה די לשילוב החילונים בעולמה של היהדות. "כל יהודי הוא קדוש מבחינתי, אבל יש לי הרבה חברים דתיים שהכיפה היא תחפושת עבורם, וחברים חילונים שהרבה יותר דתיים מהם. יש כמובן גם דתיים שהם אנשים מאמינים. אני בטוח שהגאולה שלנו תבוא גם לציונות הדתית, כי הבורגנות הדתית היום מתחפרת לתוך השטעטל של עצמה וחיה בגטו בלי חומות.

חשוב לי לומר שהבית היהודי פספס בענק את הכיפות השקופות. איילת שקד בהקשר הזה היא עלה תאנה. בבחירות הראשונות שבהן נפתלי בנט התמודד גם אני הצבעתי לו, אבל בפעם השנייה כבר לא מצאתי את עצמי שם".

רולס מספר כי ב-2013 פעל למען בחירתו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי, ולדבריו נתקל בהתנהגות עוינת דווקא מצד גורמים דתיים. "נפגשתי למשל עם רב מוכר בציונות הדתית כדי לרתום אותו לבחירת הרב סתיו. הוא קיבל אותי, שמע אותי ארבע דקות אחרי שבאתי במיוחד, שלח אותי הביתה ואז הוציא לאתרים הדתיים מכתב שאומר שאל לחילונים להתערב בבחירות לרבנות. אנחנו לא שייכים לזה, לא במעמד הראוי. זה היה משפיל ברמות הזויות".
 
צילום: ראובן קסטרו
זכה לתמיכתו של רולס. הרב דוד סתיו צילום: ראובן קסטרו

חשבתם להפוך את הזרם החדש שלכם לכוח פוליטי?
"היינו רוצים להפוך לתנועה חברתית ולומר שאנחנו כאן. אנחנו לא קבוצה פוליטית, כי שינויים עושים מתוך דברים עממיים, לא מתוך הפוליטיקה והכנסת. אין לנו עמותה או גוף רשמי, ואנחנו לא באים לבקש תקציבים, למרות שזה בהחלט היה יכול לעזור. היום התקציבים עוברים לגורמים דתיים, כאילו הם אמונים באופן בלעדי על הקניית ערכים. צריך להעביר את זה גם לצד החילוני. יש כאן אנשים שיוזמים ומבצעים, והיום הם עושים את רוב הפעילות מכספם, בלי תמיכה ממשלתית כלל".

ערבים? אין בעיה. חרדים? אין סיכוי

נדמה כי חברי הקבוצה נמצאים בין הפטיש לסדן. מחד גיסא הדתיים מתקשים לקבל את קיומו של המגזר החדש ומתעלמים ממנו. מהעבר האחר יש חילונים שחושבים כי מדובר בניסיון לכפות עליהם את הדת, ומגיבים במתקפה חריפה. "ביישוב רעות, שבו אני מתגורר, הפילו כל אפשרות להקים בית כנסת", מספר משה שמש, יועץ אסטרטגי מוכר.

"הבאנו 2,500 חתימות, הכול היה מוכן - ואז בלמו את זה והחליטו שבית הכנסת לא יקום. אני לא מוצא את עצמי בקרב החילונים, לא מוצא את עצמי עם הדתל"שים, ולא עם האורתודוקסים החזקים. לכן אני עם האחים שלי, עם ערן - אבי הזרם".

צילום: מרים צחי
''ביישוב רעות הפילו כל אפשרות להקים בית כנסת'', מתפללים צילום: מרים צחי
 
גם הד שמואלי מנסה למצוא משכן של קבע לתפילותיו. "אין לנו מבנה בעין-הוד, וגם לא מתכוונים לתת לנו. השגנו מהמועצה האזורית חצי מיליון שקלים למימון בית כנסת, והיישוב החזיר את הכסף. הרב האזורי אמר שהוא לא מכיר תקדים כזה, שהכסף הוחזר".

ארז מי-רז, תושב רמות-השבים, מתאר גם הוא מחלוקת דומה: "אנחנו רוצים להקים בית כנסת, והיישוב מפולג בנושא הזה. השנאה ורוח האנטי מגיעות לרמות מטורפות". במסגרת המחאה שקמה ברמות-השבים, מספר רולס, הוא עצמו קיבל מייל אנונימי ומרושע.

על השנאה והקיטוב בחברה הישראלית מספר גם פרופ' אשר אלחיאני - מבכירי הרופאים בארץ, ומי שכיהן בעבר כמנכ"ל קופת חולים מאוחדת, כסגן מנהל בית החולים סורוקה וכמנהל בית החולים מאיר. הצורך שלו בהידוק החיבור עם עולם היהדות התחזק בעת ביקור במחנה ההשמדה מיידנק.

"ליוויתי בית ספר יוקרתי מאזור הצפון שיצא למסע בפולין", הוא מספר. "בסוף כל יום הייתי עורך מפגש עם התלמידים כדי שידברו. היום הכי קשה היה במיידנק, וכששאלתי את התלמידים מה זה עשה להם, כל אחד דיבר על כך ששנאה היא דבר נורא.

"שאלתי אם להם עצמם קורה שהם מתנהגים בצורה גזענית, והם כמובן ענו 'מה פתאום'. שאלתי האם הם מקבלים את הערבים, והתלמידים חשבו ואז הכו על חטא. 'מה עם פעילים מחו"ל? אותם אתם מקבלים יפה?', שאלתי וקיבלתי תשובה דומה. 'ומה עם חרדים?', המשכתי. כאן התשובה הייתה חד-משמעית - 'חרדים צריך להרוג'. ביום שבו התלמידים האלה ביקרו במיידנק, הם אמרו שאין סיכוי להיות בקשר עם חרדים. ערבים? אין בעיה. אבל חרדים? אין סיכוי.
 
צילום: משה מילנר, לע''מ
''ערבים? אין בעיה. אבל חרדים? אין סיכוי''. מסע לפולין צילום: משה מילנר, לע''מ

"איך הגענו לכזו שנאה והפרדה בין דתיים וחילונים?", תוהה אלחיאני. "מאז אותו מפגש התחלתי ליזום פעילויות ולבדוק כיצד מקטינים את השנאה. הרי אם נושמד, זה לא יגיע מהערבים; זה יגיע מעצמנו. אם לא נצליח לקבל ולהעצים את הערכים המשותפים, לא נוכל להמשיך. אפשר למשל להתאחד סביב ערך של יום מנוחה בשבוע. זה לא בשמיים".
 
אנשי הכיפות השקופות מספרים גם על קשיים שהם חווים בסביבתם הקרובה, מצד חברים ובני משפחה שאינם מבינים את השינוי, ולעתים אף מתנגדים לו. עודד קרן, שזה המפגש הראשון שהוא משתתף בו, מספר כי "בעבודה אני נחשב חילוני, ובבית נחשב דתי לחלוטין. יש לי כיפה בכיס כי אין לי אומץ לשים אותה על הראש כל הזמן".

"הילדים שלי ראו באוטו דיסקים של הרצאות, ואשתי תפסה אותי לשיחה ואמרה שהם חוששים, שואלים מה קרה לאבא", מספר ברוקס. "בהתחלה גם היא לא קיבלה את העובדה שאני מניח תפילין, אז הייתי כאמור קם מוקדם ויורד למטה להניח בשקט. יום אחד ראיתי את אשתי יושבת על המדרגה למעלה, מסתכלת עליי. אחרי התפילה היא ירדה וחיבקה אותי".

כל אחד מביא חתיכה מהלב

רק שתי נשים השתתפו במפגש: לימור בנאש מצור-יגאל, והילה אלחיאני, בתו של אשר אלחיאני. כל אחת מהן חתומה על עשייה משמעותית ביותר בתחום היהדות. אלחיאני מובילה זה כמה שנים תוכנית יהדות - ישראלית ביישוב גן יבנה, כחלק מארגון ניצנים המקיף תשע רשויות ברחבי הארץ, אותו מוביל אלי גור. בנאש, שעוסקת לפרנסתה באימון וליווי של מנהלים, יוזמת מפגשים מרובי משתתפים של לימודי יהדות והכרת האחר.

"לפני עשר שנים יצאתי לשליחות מטעם הסוכנות, ושם נפל לי האסימון", אומרת אלחיאני. "למדתי מה זה להיות יהודייה, והבנתי כמה החינוך שלנו לא מחובר ליהדות. היום אנחנו בונים קהילה יהודית. הרעיון הוא לא לחכות לרשויות או למדינה, אלא פשוט לקום מהספה ולעשות יד ביד עם הרשות המקומית, לסייע ליהדות בדרך שבה אנחנו מאמינים ולעצב את מדינת ישראל. זו לא רק זכות, אלא גם חובה".
 

צילום: אבישג שאר ישוב
''לא ייתכן שלא יהיה בית כנסת בקיבוץ'', בית הכנסת בבית השיטה צילום: אבישג שאר ישוב

ארגון ניצנים, שבמסגרתו היא פועלת, מעסיק מאות מתנדבים שמארחים את המפגשים בבתיהם. בעוד רולס רק רומז כי יש צורך בתקציבים חיצוניים, אלחיאני אומרת זאת בגלוי: "הרשויות והמדינה צריכות לקחת אחריות גם על המרחב הציבורי בכל הקשור לנושאי יהדות", היא קובעת.

"אני נחשפתי לחוכמה ולערכים של היהדות כשלמדתי כמה שנים במסגרת של ימימה, ותשע שנים אצל מיכל פרץ, אשתו של הרב הצבאי הראשי היוצא", מספרת בנאש. "כך נולד לי חלום - להפיץ את החוכמה הזו בארץ ובעולם. מחקרים שפגשתי במסגרת העבודה שלי מראים שאיכות החיים קשורה בלימוד האושר. העניין הוא שכל מה שמגיע היום דרך המחקרים, נמצא כבר אלפי שנים ביהדות. את זה צריך להעביר הלאה.

"יש כל כך הרבה קבוצות - קבוצת אופניים, קבוצת אפייה, קבוצת קלפים, אז למה שלא תהיה קבוצת יהדות?", שואלת בנאש. "כולנו רוצים להרגיש שייכים. ב'שבת העולמית' שהתקיימה לאחרונה ארגנו שולחנות ב-18 רחובות בעיר והזמנו את כל השכנים.

"דפקתי בדלת של אנשים שאני גרה לידם כבר עשור ומעולם לא דיברתי איתם, ואמרתי להם שאני רוצה להכיר אותם. הייתה שבת מדהימה. באו דתיים, חילונים, וכולם כל כך שמחו. כל אחד מביא פיסה של הלב שלו, אם רק נותנים לו את ההזדמנות".

את מדברת כמו דתייה מבטן ומלידה, למה לא לחזור בתשובה?
"מה זה אומר 'חוזר בתשובה'? אם אתה מגדיר את עצמך ככה, המשמעות היא שהעצמיות שלך לא הייתה נכונה עד עכשיו. אני חושבת שצריך לכבד כל אדם, לתת לו לבחור. בניגוד לזרמים אחרים, אנחנו מאפשרים לכל אחד להחליט על הדרך שלו, ולא אומרים 'זה הכול או כלום'. המטרה שלנו היא אחדות ולא אחידות, לא שחור ולבן. זה מאפשר התקרבות לא רק לדת. את רוצה - תלכי למקווה. את לא רוצה - אל תלכי. שכל אחד יתחבר לערכים משלו".
 
צילום: שאטרסטוק
''ב'שבת העולמית' ארגנו שולחנות ב-18 רחובות בעיר והזמנו את כל השכנים''. נרות שבת צילום: שאטרסטוק

שומעים היום הרבה ביקורת פמיניסטית על היחס לנשים בבתי הכנסת ובקהילות הדתיות. כאישה חילונית, את שותפה לביקורת הזו ולטענה שנדרשים שינויים?
"אני לא חושבת שיש בעיה ביחס של היהדות לאישה. להפך - אני רואה את הכבוד לאישה. העובדה שאני יושבת במקום מורם מהגברים, לא הופכת אותי לנחותה. האישה ביהדות היא עיקר הבית, המובילה, המנהיגה. ברוב הבתים האישה היא האחראית על החינוך.

"נכון שעזרת הנשים בתוך בית הכנסת קטנה יותר, אבל אני רואה שאצלנו לפחות היא אף פעם לא מלאה. הלוואי שיותר נשים יגיעו, ואז יצטרכו להרחיב את המקום. אני יודעת שיש דעות שונות לגמרי, אבל אני מאמינה בפתגם שאומר 'אם כל אחד יטאטא את מפתן ביתו, העולם יהיה הרבה יותר נקי'. אני עסוקה בניקיון החלק שלי".

עצומת בזק

אלוף-משנה במיל' משה פלד הוא דמות בלתי שגרתית. לפני חמישים שנה, במלחמת ששת הימים, הוא השתתף בפריצה לירושלים כמפקד פלוגה; ב-2014, במבצע צוק איתן, הוא התנדב לשמש כנהג טנק אף שחצה כבר את גיל שבעים. בעברו רשומה גם קריירה פוליטית קצרה, שבמהלכה הספיק לכהן כסגן שר החינוך ולהיות בין מייסדי "האיחוד הלאומי". בשנת 2000, כשסיים את הפרק הפוליטי, הוא חזר לקיבוץ בית-השיטה, והחליט לעשות שם את הבלתי אפשרי.

"הייתי כל כך נפוח מעצמי, ואמרתי לכולם שאקים בית כנסת, שלא ייתכן שלא יהיה בית כנסת בקיבוץ", הוא מספר. "תוך יממה נתלתה על לוח המודעות עצומה של מאתיים חברים נגד המהלך, ועזבתי את הרעיון". חמש שנים מאוחר יותר החליט פלד שהגיע הזמן לפתוח את הנושא מחדש. בניגוד להצבעה של חברי הקיבוץ הוא קבע עובדה בשטח והקים בית כנסת - אחד הראשונים בקיבוצים החילוניים.
 

צילום: גיל אליהו ג'יני
יש צימאון אדיר לתכנים האלה''. אל''מ במיל' משה פלד צילום: גיל אליהו ג'יני

בקבוצת הכיפות השקופות פלד הוא אחד הדומיננטיים. "יש צימאון אדיר לתכנים האלה. יש אמנם בעיות ומתחים, אבל אני מרגיש שאחרי שנים של הדחקה והכחשה, קיים רצון אמיתי לחזור למקורות - ליידישקייט, לתרבות ולמוסר היהודי.

"אני לא כועס על ההורים שלי שזנחו את היהדות; הם מרדו בבית הוריהם, יחד עם כל דור המייסדים שעלה מאירופה כדי לבנות את ארץ ישראל. המרד שלהם היה נכון, אבל טוטלי. הם הלכו רחוק מדי, ויצרו דור של בורים שלא יודעים מה זה בית כנסת, תפילה והדלקת נרות. היום המתנגדים להכרת היהדות עדיין מנהלים קרב מאסף, אבל הצעירים כבר פתוחים יותר, מכילים יותר, והתופעה הזו תלך ותגדל. אין לי ספק שבעוד עשור בכל קיבוץ יהיה בית כנסת".

לקראת חצות מסתיים מפגש ה"דירקטוריון", והנוכחים קמים על רגליהם, מתאספים למעגל יחד עם הרב בן-דהן, ומתחילים לשיר יחד את השיר "למען אחיי ורעיי", שהפך כבר למעין המנון לא רשמי של הקבוצה.

"במשך למעלה משלוש שעות שמעתי על פעילות ענפה שנעשית במטרה אחת ויחידה - לחזק את זהותה היהודית של מדינת ישראל", אומר סגן שר הביטחון. "אני חושב שזאת מטרה נעלה, ותפקידנו לנתק את הסטיגמות הקיימות בנושא. יכול להיות אדם ערכי שמאמין שמדינת ישראל חייבת להיות יהודית, גם אם הוא לא שומר תורה ומצוות באופן מלא.
 
צילום: אריק סולטן
''קיים רצון אמיתי לחזור למקורות''. תלמידים בישיבה החילונית בתל אביב צילום: אריק סולטן

"אני חושב שחובתנו לסייע ליוזמות הברוכות שמחזקות מגמה זו, ולתת לכך ביטוי תקציבי. כבר התחלתי בקידום העניין, ואני מקווה שנוכל למצוא את הדרך הנכונה לקדם פרויקטים חשובים אלה, שאנשים הקדישו להם מזמנם, מאונם ומהונם הפרטי".

בניגוד לדברים שהשמיעו כמה מהנוכחים, הרב בן-דהן אינו רואה טעם בתיוג של מגזר חדש. "כל השיח היה על אחדות בעם ישראל, ואין צורך בהוספת פילוגים. הם הציגו את עצמם כ'ראשי ועדים' של קבוצות המרכיבות חלק רחב בעם ישראל, חלק אוהב, מתחבר ומעוניין".

אחרי שכולם עוזבים, רולס עובר בסלון ביתו, אוסף את הצלחות החד-פעמיות מהשולחן, מתיישב על הספה ומצהיר כי הערב נעשה עוד צעד קדימה. רגע לפני שגם אני יוצא לדרכי, אני מנסה להבין מה גורם לו להקדיש שעות רבות כל כך למען מטרה שנראית עדיין רחוקה. "מה מניע אותי?", הוא שואל ומשיב: "השליחות והדאגה. בערב כזה אני מרגיש שתרמתי לביטחון מדינת ישראל".



מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

פייסבוק

Powered by Zuznow