<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

כבר לא זורקים את הכיפה: מסורתי במקום דתל"ש

בשפה הציונית–דתית, התואר "מסורתי" נתפס כביטוי לבינוניות ולאדישות רעיונית. אך מתברר שהציונות הדתית פיתחה שוליים רחבים מאוד של מסורתיות סרוגה משלה. פרשנות לסקר הגדול על הרגלי שמירת המצוות של הציבור הדתי

מקור ראשון
חיים נבון | 18/9/2016 10:14
תגיות: דתיים לאומיים,
אפשר לזרוק לפח את ההבחנות הסוציולוגיות האופנתיות שלנו. "חרד"לים" מול "לייטים", "תורניים" מול "ליברלים"? אין דבר כזה. הימנעות משירת נשים הפכה לדגל של ה"חרד"לים", ואכן יש הבדלים בינם לבין ציונים דתיים אחרים בתחום זה; אך 40% מבין אלו המגדירים עצמם "תורניים" ילכו ללא היסוס להופעה של זמרת. 40% מהם הולכים עם המשפחה לחוף מעורב; מחצית מהם מקדישים ללימוד תורה לכל היותר שעה שבועית (בימות החול); ואחד משבעה "תורניים" לעולם אינו מתפלל ערבית.


עוד ב-nrg יהדות:
- תפילה, ציצית ולימוד: האם דתיים מקיימים מצוות?
- שדרוג לחג: תפוחים עם הדפסי "שנה טובה"
- פרידה מאדי דריבן: לוחם עם חזות קשוחה ולב רך

ישנם פערים גדולים בהתנהלות הדתית של הסרוגים. אך ההבדלים הללו אינם מתמצקים להגדרות חותכות של תת־מגזרים, אלא יוצרים רצף מתמשך של רמות הקפדה שונות. בתוך הרצף הזה אפשר להבחין בשלוש קבוצות שיש לחבריהן מכנה משותף הלכתי ורוחני (אכן, מעורפל למדי). הקבוצות הללו מפוזרות בכל תתי־המגזרים של הציונות הדתית, ואין להן גיבוש סוציולוגי. אפשר למצוא את שלושתן בין המגדירים עצמם "תורניים", כמו גם בין המגדירים עצמם "ליברלים".
צילום: פלאש 90
''מציאות בריאה יותר מאשר דיכוטומיה חד־משמעית ובלעדית בין דתיים לחילונים'' צילום: פלאש 90

הקבוצה הראשונה הם ההלכתיים: כשליש מהסרוגים מקפידים לברך כמו שצריך אחרי אכילתם, הולכים רק לחוף נפרד, ומבין הגברים - לומדים תורה לפחות שלוש שעות בימות החול של שבוע ממוצע.

בקצה השני נמצאים המסורתיים החדשים. הם אינם זהים לאוכלוסייה המסורתית הקלאסית, המזוהה בעיקר עם עדות המזרח, אלא פיתחו סגנון מסורתי ייחודי להם. כחמישית מהציונים הדתיים מברכים אחרי אכילת לחם רק מדי פעם, לכל היותר; אינם מברכים אחרי מאכלים אחרים אף פעם; אינם מניחים תפילין בכל יום; ואינם מתפללים ערבית בשום יום. אלו הם ה"מסורגיים": המסורתיים הסרוגים.

בתווך נמצאים מחצית מהציונים הדתיים, שהם המיינסטרים הסרוג. הם מתפללים ערבית, אך בדרך כלל לא במניין; הם תמיד, או כמעט תמיד, מברכים ברכת המזון אחרי שאכלו לחם, אבל משום מה לא מברכים אחרי מאכלים אחרים; הם לומדים תורה במשך השבוע, אך פחות משלוש שעות. הם היו רוצים יותר, אבל זה לא מסתדר.

שלוש הקבוצות הרוחניות הללו נמצאות בכל האגפים הסוציולוגיים של הציונות הדתית. שליש מאלו המגדירים עצמם "תורניים" כמעט לעולם לא יברכו לאחר שישתו; רבע מאלו המגדירים עצמם "ליברלים" דווקא מקפידים על כך תמיד.

בשפה הציונית־דתית, "מסורתי" נתפס (שלא בצדק) כשם גנאי חריף, כביטוי לבינוניות ולאדישות רעיונית. אך מתברר שהציונות הדתית פיתחה שוליים רחבים מאוד של מסורתיות סרוגה משלה. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ראה פעם עגלון יהודי הקורא את שמע בעודו עטור בתפילין, ובה בעת מושח בזפת את גלגלי עגלתו. אמר רבי לוי יצחק: ראה השם כמה צדיקים בני עמך! גם כשהם עוסקים במלאכתם, אינם יכולים להפסיק להתפלל.

על דרך זו נאמר, שהמסורתיות הסרוגה יכולה להתפרש כתחליף ל"חזרה בשאלה". אלו שפעם היו חוצים את הקווים וזורקים את הכיפה, יכולים היום למצוא את מקומם בפריפריה הרוחנית של הציונות הדתית. חלק מהם אפילו משתייכים מבחינה סוציולוגית לקהילה המגדירה עצמה "תורנית". אם אכן כך פני הדברים, זו מציאות בריאה יותר מאשר דיכוטומיה חד־משמעית ובלעדית בין דתיים לחילונים.

רובם המוחלט של הציונים הדתיים רואים עצמם מחויבים להלכה ולאורחותיה, גם אם אינם מקפידים על כל תג. הם רואים עצמם כהלכתיים מינוס, ולא כמסורתיים פלוס. כל עוד זה המצב, המסורתיות הסרוגה היא אכן בשוליים, מבחינה רוחנית ואידיאולוגית. המצב הזה נוח גם ל"מסורגיים" עצמם. רבים מהם רוצים לחיות בשוליה של קהילה דתית, לשלוח את ילדיהם למוסדות דתיים, וליהנות מהקהילתיות האינטנסיבית שנוצרת סביב חיי בית הכנסת. הם יכולים להיות מסורתיים, בזכות העובדה שרוב חברי הקהילה יותר דתיים מהם.
לתשומת לב המחנכים

הסקר מגלה כמה הבדלים מעניינים בהקשרים אחרים. הרבה יותר אנשים מקפידים ללכת לחוף נפרד כשהם עם חברים, מאשר כשהם עם המשפחה. ההשערה שלי היא שהם רוצים לבלות בחוף עם כל משפחתם, הבנים והבנות, ולפיכך מוצאים עצמם בחוף מעורב. מתברר שרבים בציונות הדתית היו רוצים לראות בישראל חופים משפחתיים צנועים, שבהם יוכלו לבלות עם משפחתם כולה, בלבוש צנוע ולא חשוף. בהיעדר חופים כאלו, הם נאלצים לבחור בין הצניעות בחוף לבין הבילוי המשפחתי. רבים מהם בוחרים במשפחה.

נשים מקפידות הרבה יותר מגברים על רחצה נפרדת (כאשר אין הן מבלות עם משפחתן אלא עם חברותיהן). מנגד, גברים מקפידים הרבה יותר על ברכות לאחר אכילתם, ולומדים הרבה יותר תורה: 41% מהנשים אינן לומדות כלל בימות החול, לעומת 14% מהגברים. נשים אינן חייבות במצוות תלמוד תורה, ובעבר אכן גם כמעט לא למדו. בעשרים השנים האחרונות נשים צעירות רבות לומדות תורה במדרשות, ולפיכך אפשר היה לצפות שהפער בינן לבין הגברים יצטמצם.

אך מניתוח תשובותיהן של הנשים הצעירות (עד גיל שלושים) עולה שאם נוריד את אלו שלומדות במדרשות בימים אלו ממש, כמעט אין הבדל בין הצעירות למבוגרות, וכמעט שלא הצטמצם הפער בין הגברים והנשים בזמן המוקדש ללימוד תורה. הרבה יותר נשים צעירות לומדות תורה במדרשות, אך למרבה הצער, בשנים שלאחר המדרשה הן כנראה אינן לומדות הרבה יותר תורה מאשר אמותיהן.

צילום: מרים צחי
וכמעט שלא הצטמצם הפער בין הגברים והנשים בזמן המוקדש ללימוד תורה צילום: מרים צחי

יש כמה הבדלים בין־דוריים ניכרים בציונות הדתית. המבוגרים (מעל גיל חמישים) כמעט לא שמעו על "קול באישה ערווה". הוויכוח הער בציונות הדתית בנושא הזה החל בדור שאחריהם. מנגד, שני שלישים מהם מקפידים על תפילת מנחה וערבית במניין; פי שניים מדור בניהם ונכדיהם. השתתפותם במנייני תפילת שחרית מרשימה עוד יותר. באופן כללי, חוששני שהמשיבים בני כל הגילים הגזימו קצת במידת השתתפותם במניינים בימות החול.

במעט מאוד בתי כנסת סרוגים יש באמת תפוסה של 50% בתפילת שחרית שגרתית, כפי שעולה מהתשובות לסקר. אך הפער בין צעירים לזקנים אכן קיים, והוא כנראה קשור במעגל החיים. הפנסיונרים באים לתפילות בבית הכנסת, אך אולי גם הם פחות הקפידו על כך כשהיו עובדים. המבוגרים גם מקפידים על לבישת ציצית, בניהם פחות, ובין נכדיהם יש כרבע שאינם לובשים ציצית לעולם. לתשומת לבכם, מחנכים.

מרבית הנתונים לא הדהימו אותי וגם לא דיכאו אותי. בתוך עמי אנוכי יושב. אך נתון אחד היה לי מפתיע וגם מדכדך. אולי משום שפרסמתי לאחרונה ספר על הלכות ברכות, נדהמתי בכאב לגלות כמה מעט מאיתנו באמת מברכים. מפתיע במיוחד היה הפער בין הברכות שלפני האכילה לברכות שלאחריה. 56% מברכים לפני כל אכילת פרי. גם זה ראוי לשיפור, אך הברכה הזו היא מבצר דתי של ממש בהשוואה ל־29% שטורחים לברך אחרי אכילתם.

הפרי הוא אותו פרי, שתי הברכות אינן ארוכות, ואני מוצא רק דרך אחת להסביר את הפער, והיא מדכאת למדי: אנחנו הרבה יותר דתיים כשאנחנו רעבים, ונוטים לשכוח את אלוקינו אחרי ששבענו. זהו תרחיש שהתורה תיארה לא מעט - "וישמן ישורון ויבעט" - אך לא חשבתי שפער השומן הדתי מתקיים גם אחרי אכילת קלמנטינה. אם מחפשים פרויקט תשובה לא ענקי להתחיל בו בחודש אלול, ברכת "בורא נפשות" יכולה להיות התחלה טובה.

המאמר פורסם במגזין מוצש



מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

חיים נבון

אריק סולטן

רב קהילת השמשוני במודיעין, מלמד תורה במוסדות שונים, סופר ופובליציסט

לכל הטורים של חיים נבון

המומלצים

פייסבוק

Powered by Zuznow