<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג
החוזרים

חזרתי בתשובה, אבל איך הפכתי לאמא לחמישה?

יש רגעים שאני מרגישה שזה גדול עליי, ושהכנסתי את עצמי לבור עמוק מדי. אמנם במקום בו אני גרה, מושב דתי ונחמד במרכז הארץ, חמישה ילדים זה פחות או יותר הסטנדרט וגם מין סמל סטטוס. אבל תכל'ס אין לי מושג איך עושים את זה. שרון רוטר בטור חדש

שרון רוטר | 4/8/2016 17:43
תגיות: חזרה בתשובה, שרון רוטר,
חמישה ילדים! חמישה ילדים יש לי. מי היה מאמין?

תמיד רציתי להיות אמא, זה נכון, עוד בימי העליזים כנערת רוק צעירה ומבטיחה. אני זוכרת שהתראיינתי ברדיו אצל יאיר לפיד, זה היה בזמנים שעוד שימש שדרן ועיתונאי ולא פוליטיקאי, ואחת השאלות שהוא שאל אותי, אחת מיני רבות ומתריסות כלפי היהדות, הייתה: "מה החלום שלך?"


עוד כותרות ב-nrg:
- אני חרדי ואין לי בגרות, אבל אני ממש לא בור
- "יש להכיר בטוענים רבניים כבעלי תואר ראשון"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אפילו שאז לא שמרתי מצוות, רק הייתה לי חיבה לכאלו שכן, ואפילו שהייתי רק בתחילת דרכי וחשבתי שאכבוש את העולם בקרוב, עניתי לו בפשטות: "להיות אמא", והשארתי אותו עם הלסת פעורה עד לשטיח המוכתם באולפן המיושן של גלי צה"ל. אבל העובדה שרציתי לא מעידה על כך שבאמת מיהרתי להביא ילדים. הסיבה לא הייתה תלויה בי, כי אומרים שנשים דעתן קלה ובאמת בדיעבד לא ידעתי למה אני מייחלת. כנראה שאם הייתי יודעת לא הייתי ממהרת לצאת בהצהרות.
צילום: אבישג שאר ישוב
''פתאום נהיה לי קשה''. שרון רוטר צילום: אבישג שאר ישוב

החצי השני לעומתי לא מיהר לשום מקום. רק דחיפה באזור האחוריים מצדי, אחרי ארבע שנות זוגיות, הביאה אותנו להתחייב זה לזו בברית נישואים, ושנה אחר כך להחזיק את הפעוטה הראשונה. זאת שהיום כבר בת עשר. וכך, בעשר שנים עשינו חמישה ילדים. אני לא יכולה לזקוף זאת לגמרי לאור העובדה שאנחנו במסע של תשובה. לא התחרדנו ולא הרגשנו מחויבים לעשות מצוות שאין אנו שלמים איתן. במיוחד לא בעניין כה מהותי כמו להביא חיים לעולם.

אני מאמינה שדבר כזה צריך לבוא מתוך רצון אמיתי וכן, מתוך געגועים עמוקים להחזיק עוד תינוק ביד. מתוך סקרנות טבעית בשילוב הקדוש של שלושתנו, אבא, אמא והקדוש ברוך הוא, והדרך שבה הוא ירקום עור וגידים ויתממש בעולם הזה. מתוך הידיעה ש"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" הבנתי שעכשיו זו עת ללדת ועוד מעט תגיע עת אחרת. מתוך ההבנה האמתית והמוחלטת שזאת התכלית שלי ושאני מוכנה ורוצה להתמסר לכך. או, לחילופין, בצד השני של הסקאלה - מתוך טעות, פאלטה (אמנם משמחת אבל עדיין) כמו שקרה לנו בזה החמישי.

עם ארבע עוד הסתדרתי. אפילו הייתי גיבורה. תקתקתי את זה כמו גדולה. הם באו כל שנתיים פלוס ואני התרחבתי והתרחבתי אבל גם הספקתי להצטמק ולחזור לעצמי. שנה שילד בגן, גמול מטיטולים נתנה לי את הספייס לחזור ליצור, לחזור לממדים, לקבל לכמה שעות בבוקר את הזמן שלי לעצמי. בכל זאת, חונכתי בבית הוריי לעודד את ה"אני" שלי, לפתח את עצמי, את דעותיי, את המהות שלי. אני ואני ואני ואני…

אבל פתאום בחמישי, אחרי כשמונה שנים של התקדמות אטית אבל עקבית בעולם התשובה, זה הגיע בלי לתכנן, בלי זמן לעצמי, בלי שהספקתי להצטמק בחזרה למידה שלי. וכך מצאתי את עצמי קונה שתי חבילות טיטולים בשתי מידות שונות ומרגישה פושעת כנגד האנושות שמזהמת את הסביבה.

פתאום נהיה לי קשה. מכונת כביסה כל יום. לשים, לתלות, לקפל, לסדר בארון. ריטואל יומיומי, אפילו ביום שישי ובמוצאי שבת. פתאום זה כמויות. לעשות מלא סנדוויצ'ים בבוקר, ולחשוב מה מכינים לצהריים, ולארוחת ערב, פלוס קניות והשלמות, וכיור תמיד מלא ולנסות לחסוך, וזבל בלי סוף, וגליל נייר טואלט שנגמר ביום!

פתאום נהיה מלא בלגן בבית וחול בכל מקום וצעצועים ובגדים והמון המון נעליים מפוזרות בכל מקום. ולהחליף מלא מצעים למלא מיטות. וההוא חולה, וההיא יש לה דגם להגיש לבית הספר, וההוא נפל ויורד לו דם, וההיא שכחה שהיא חייבת למחר קלסר אדום לשיעור חברה, והכול תוך כדי בכי של תינוק.
ויש רגעים שאני מרגישה שזה גדול עליי, אשכרה גדול עליי. ושהכנסתי את עצמי לבור עמוק מדי. אמנם במקום שאני גרה בו, מושב דתי ונחמד במרכז הארץ, חמישה זה פחות או יותר הסטנדרט וגם מין סמל סטטוס. אבל תכל'ס אין לי מושג איך עושים את זה, ועוד בלי עזרה.

ובכל זאת זה קורה, איכשהו מתנהלים ומנסים לשמור על שפיות ויותר מזה על שמחה. ולצד הלחץ והעומס יש הרבה רגעי נחת קטנים במהלך היום, ותחושת הודיה על כל השפע והמתנות שקבלתי. אני מודה שאני לא תמיד יכולה לתת להם את כל מה שהם רוצים, אפילו ברמת התשומת לב והחיבוק, שלא לדבר על חוגים או בילויים.

אבל מיום ליום נראה שדווקא כל מה שהם לא מקבלים זה מה שהופך אותם לאנשים יותר טובים, מתחשבים, רגישים לזולת ועצמאיים מאוד. לפעמים אפילו מדי. במיוחד כשהפעוט שלי גורר כיסאות בכל הבית כדי למזוג לעצמו עוד מנת אורז מהסיר. את שובל הלכלוך שהשאיר אחריו אני כבר אנקה מתישהו. בהזדמנות.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

שרון רוטר

יוצרת ומוזיקאית, חוזרת בתשובה ואם לחמישה

לכל הטורים של שרון רוטר

המומלצים

פייסבוק

Powered by Zuznow