<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג

מה יכול לחבר בין קיבוצניק אתאיסט למתנחלת?

קיבוצניק, סוציאליסט, אתאיסט, איש שמאל. דתייה, ימנית, מתנחלת. מה כבר יכול לאחד ביניהם, חוץ מסבתא משותפת, זיכרונות ילדות, ורצון עז ששום מחלוקת אידיאולוגית לא תהפוך לקרע?

מקור ראשון
אורלי גולדקלנג, מקור ראשון | 21/4/2017 11:08
תגיות:
"הבעיה איתם היא שהם משתמשים בכינויים – 'חזבאללה', 'נאצים', 'דאע"ש'. זה מיותר", הוא אומר לי. "הוויכוח הוא ויכוח, רק צריך לנהל אותו אחרת. גרבוז וקליין לא מייצגים אותי. השיח שלהם לא מוביל לשום דבר. גם לכם יש רבנים משלכם שמדברים איך שהם מדברים, והם לא תמיד מייצגים אותך. את הוויכוח בינינו לא צריך לטשטש, אלא לקיים בצורה תרבותית".

אז הנה אנחנו מנסים לקיים שיחה תרבותית, לעקוף את הבמות המכובדות שתפסו בקולניות־יתר אנשי הרוח משני הצדדים, ולגשר על המרחק בין עפרה שלי לקיבוץ גזית שלו - מרחק שלמען האמת הוא לא גדול במיוחד. פחות מ־130 קילומטרים של נוף אביבי מפרידים בינינו, והרבה פחות מ־180 מעלות של תפיסה אידיאולוגית. אחרי הכול, ירצה או לא ירצה, המפעל הקיבוצי שבן־הדוד שלי שותף בו זה יובל שנים היה השראה לא קטנה למפעל ההתנחלויות שהצטרפתי אליו לפני שני עשורים.

"השראה? אולי. אני לא יודע", מגיב בן־דודי הקיבוצניק, שלמה סמרה. "לא הפריע לי שהלכתם לגור בהתנחלות, כי אני יודע מאיפה זה בא. אבל הפער הגדול בין 'חומה ומגדל' למתנחלים נובע מכך שאז מוסדות היישוב היו אלה שבנו. כשרצו להקים 11 נקודות בנגב, קנו קודם את האדמות, והלכו על מבצע לא נורמלי. הקימו הכול בלילה אחד. היום אתם הולכים, תופסים אדמות וזהו. כשאח שלך פונה מגוש קטיף, הוא ידע מה העמדות שלי. הייתי בעד הפינוי, אבל בשום אופן לא בעד יציאה בלי הסכם".
  
צילום: משה מילנר/לע''מ
לוינגר וחנן פורת על כתפי תומכי גוש אמונים בסבסטיה. ''היום אתם הולכים, תופסים אדמות וזהו''. צילום: משה מילנר/לע''מ

בדרך כלל אנחנו נמנעים מלדבר פוליטיקה, אבל הפעם מטבע הדברים התכנסנו לשם ניסיון בוגר לעסוק בליבה הרותחת בלי להישרף. אז אני מספרת לו על ניסיונות רכישת הקרקע שנחסמים בידי ארגוני שמאל, ומעירה שיח גם על חלוקת האדמות חסרת הבסיס של מלך ירדן ערב כישלונו במלחמת ששת הימים.

"צריך לזכור שאת תוכנית החלוקה של 47' אנחנו קיבלנו, היינו מעוניינים בה", הוא מציין. "הערבים לא רצו בה ופתחו במלחמה. לא באנו לעימות הזה מרצון".

אחרי ויכוח שחוק בענייני שטחים, שלום וחמאס, אנחנו עוברים לענייני היום. "אז אנחנו באמת האליטה החדשה?", אני שואלת. "אפשר לומר שכן", הוא עונה במבטא ארגנטינאי כבד ובאינטונציה זהה לזו של אבי, המבוגר ממנו בשמונה שנים בלבד. "וזה כל כך מפחיד?" "כשח"כ מהבית היהודי אומר שצריך להוריד עם שופל את בית המשפט העליון, אז כן, זה מפחיד. לא צריך דיבורים כאלה, לא מהצד הזה ולא מהצד הזה".

אני מנסה לברר איתו את מקור הפחד. איך נראה מהצד שלו האיש המאמין, זה שממלמל טקסטים עתיקים וממושמע לצו אלוהי נסתר, ואיך נראה מהצד האחר האיש שאין לו אלוהים, זה שקובע את החוקים בעצמו. בן־דודי לא נגרר לשיח מבוהל. הוא לא רואה בכל יהודי דתי טיפוס משיחי בעל חזון אפוקליפטי שיביא חורבן בדרך לגאולה. אבל, יש אבל.
  
צילום: מירי צחי
ישיבה. האליטה החדשה. צילום: מירי צחי

"אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש קבוצה שהולכת למקום קיצוני – מהר הבית ועד להב"ה. כל מי שחושב אחרת הוא שמאל, אין עוד גוונים. או שאתה חושב כמוני, או שאתה לא יכול להיות. גם נערי הגבעות שלכם מסוכנים לכולנו, גם לכם. הם אנרכיסטים, הם נגד הממסד. גם אם ראש הממשלה יהיה דתי, מתנחל, זה לא ישנה להם. הם יהיו נגדו. זה מסכן את כולנו, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית באים האנרכיסטים – ימין קיצוני או שמאל קיצוני. וכאסח בינינו זה הניצחון של האויבים שלנו".

"זו לא שיחה בין אליטה לאליטה", הוא אומר. "בשנות הארבעים הקיבוץ אכן היה משפיע בכל דבר בארץ, הקיבוצניקים היו בכל מקום. בשנות החמישים זה התחיל לרדת, ומה שקרה זה שהדור השני והשלישי כבר לא רצו להיות אליטה. הם לא רצו יותר לקחת את המושכות. לא יודע למה. זה ההבדל.

"בכנסת ישראל הראשונה היו איזה עשרים־שלושים קיבוצניקים. מאז כל פעם המספר שלהם ירד. היום כמעט אין ח"כים קיבוצניקים, ואלה שיש זה במקרה. ירדנו מזה. לא רצינו להוביל. זה לא קורה בגלל הדתיים או הימין. אני מתאר לעצמי שגם בהתנחלויות, הדור השני או השלישי כבר שונה מהאבות".

"מה עושים כדי להימנע ממצב כזה? איזה לקח אפשר ללמוד ממה שקרה אצלכם?". אי אפשר להימנע מזה. הבנים שלי לא חושבים כמוני. אני יודע איפה הדעות הפוליטיות והחברתיות שלהם, וזה מאוד משמח אותי, אבל הם לא ילכו באותו קו. נקודת המבט שלהם שונה".
 
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
מוטי יוגב. כשח''כ מהבית היהודי אומר שצריך להוריד עם שופל את בית המשפט העליון - זה מפחיד. צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90

עורו הספרדים

עוד נגיע לעניין הבנים של הקיבוצניק שבינינו, אבל לפני דור ההמשך, נחזור רגע לכל מה שקדם. הוא נולד לשם שלמה, ממש כמו אחי ובני־דודים נוספים שנקראו בשם הסבא המשותף שלנו, אולם ההורים שלו קראו לו הקטור, הרחק מאוזנם של בני המשפחה. בשבילי הוא תמיד יהיה מוֹני. הילדים שלו, ילדי שנות השבעים, כבר זכו לשמות ישראליים למהדרין.

לצד התפיסות הדתיות והאידיאולוגיות של האיש שגדל על קומוניזם טרוצקאי, מפרידות בינינו גם 27 שנים. הוא הבכור לבת הבכורה לבית משפחת כהן־דוראס, אני בת הזקונים לבן הזקונים של אותו בית אב. הוא הכיר את כל בני הדודים והדודות בארגנטינה, את סבא ואת סבתא. אני זכיתי רק לביקור אחד של סבתא קלרה שלנו (שמונצח פה בתמונה), שנים רבות אחרי שסבא שלמה נפטר. מטבע הדברים, את השורשים שלי הוא יודע לספר טוב ממני.

"סבתא שלנו נולדה ברודוס כשעוד הייתה תחת שלטון איטלקי", הוא אומר ומציג לי תמונות ילדות שלו ושל אבי בארגנטינה, לצד תמונות משפחתיות רחבות של בני דודים שאת מיעוטם זכיתי להכיר. "היא ידעה הרבה שפות. בארגנטינה היא הכירה את סבא, שהגיע מסוריה, ולמדה ערבית כדי לשוחח עם המשפחה שלו, וכמובן ידעה גם לאדינו וספרדית. היו להם שישה ילדים, אבל אחת מהם נפטרה עוד לפני שמלאו לה שלוש".

הפערים הדתיים התחילו כבר שם. "רק אבא שלך היה דתי מתמיד", קובע מוני. "דודה אחת שלנו התחברה ל'אגודה' ומשם המשיכה לסאטמר. דודה אחרת הייתה מאוד מסורתית, אבל רק בהמשך נהייתה דתייה ממש, ועלתה לארץ אחריכם. השאר היו לא דתיים". וכך, במשפחה שנעה בין חסידת סאטמר לכמה צאצאים שכבר התנתקו מהיהדות, שנינו – הקיבוצניק והמתנחלת – יוצרים יחד קצוות מחוברים של הסיפור ציוני.
 

צילום: מרק ישראל סלם
דרעי בישיבת הממשלה. ''ש''ס רוצים שהספרדים יישארו נחותים. זה מפרנס אותם''. צילום: מרק ישראל סלם

מוני התייתם מאביו כשהוא בן תשע בלבד, אח לבת ובן צעירים ממנו. "בנובמבר, מיד אחרי חופשה משפחתית, אבא חלה. בפברואר הוא כבר נפטר", מספר מוני על האירוע שעיצב למעשה את משפחתו. אמו־דודתי, שהתאלמנה בגיל 31 בלבד, חזרה לגור בבירת ארגנטינה בקרבת הוריה. את שלושת ילדיה גידלה בנחישות אופיינית כשהיא הקימה בצמוד לביתה חנות למוצרי סדקית. בכל זאת, כשבנה ביקש לעלות ארצה, היא לא הצליחה לעצור בעדו.

"היינו קבוצה של חבר'ה שיוצאים לבלות יחד בפלורס, השכונה שלנו", הוא מספר. "הקמנו מועדון נוער מעורב. התחלנו ללמוד מי אנחנו ומה אנחנו, מה זה להיות יהודי במובן הלא־דתי. הדעות שלנו התעוררו לציונות כתוצאה ממה שקורה בארגנטינה, בקבוצות סוציאליסטיות. היינו ההפך מסטלין. כשהוא נפטר היו פה כאלה שבכו, אבל אנחנו צחקנו. למדנו עליו כבר בארגנטינה וידענו במי מדובר. החבורה שלנו החליטה שאנחנו עצמאיים. לא בלתי מפלגתיים אלא עצמאיים, כי מי שקורא לעצמו 'בלתי מפלגתי' הוא בדרך כלל מאוד מפלגתי. זה לא שאין לנו דעה, אלא שאנחנו חופשיים בדעותינו ולא מחויבים לאיש.

"מאחר שהיינו ספרדים, היינו תחת ריכוז 'התנועה הספרדית־ציונית'. שם הייתה קבוצה של 'תחזקנה', חבר'ה עם חולצה כחולה ושרוך שחור. שונים מאיתנו מאוד. בהמשך חברנו אליהם בעקבות איזה קונגרס ציוני, כי הבנו שזה לא נורמלי להילחם זה נגד זה. הרי היו מטרות משותפות. רצינו לפעול ברחוב הספרדי. האשכנזים תמיד היו מעל, ואנחנו רצינו להרים את הראש לקהילות שלנו".

"אז הייתם הש"ס של החילונים?", אני מקניטה את הקיבוצניק.
"ההפך. ש"ס רוצים שהספרדים יישארו נחותים. זה מפרנס אותם".

בסופו של דבר הצטרף מוני לגרעין העלייה של "תחזקנה". בעוד הוא ניהל ויכוחים עם אמו, היא ניהלה ויכוחים משפחתיים לטובתו כשהוא כבר היה כאן. לקיבוץ גזית הגיע עם קבוצות ארגנטינאיות נוספות. למוצא המזרחי לא היה שום ביטוי שלילי בחברה הקיבוצית, לדבריו. "אפשר לומר שאפילו הייתה לנו השפעה על האופי של הקיבוץ בדברים הקטנים. הכנסנו חום ומשפחתיות", הוא אומר. "לעדתיות היה ביטוי רק בענייני הבית, לא בענייני חברה. אחד הדברים שמרגיזים אותי זה הצורך שלכם בשני רבנים – מזרחי ואשכנזי. בשביל מה? אבל בסדר, אני לא מתערב כי זה לא ענייני".

המעבר מבואנוס־איירס לקיבוץ הישראלי לא היה פשוט. "אתה עובר מהפכה בחיים", הוא מסביר. "אחרי שהיית באירועי תרבות, אתה פתאום מתקשה לקרוא ספר בשפה המקומית".

מוני עבד במשך שנים רבות בפרדסים ובמטע, במהלכן הכיר את רותי רעייתו, בת קיבוץ העוגן שליד נתניה. "היא כן השומר הצעיר", הוא מבהיר לי. "אבא שלה היה שמאל שבשמאל. הפגין עם אורי אבנרי, שתל עצי זית עם פלסטינים אחרי שמתנחלים שרפו להם, הפגין הרבה נגד התנחלויות".

בשנים ההן, באין משפחה רחבה בארץ, מוני ומשפחתו היו בני בית אצלנו בבת־ים, ואנחנו היינו מבקרים קבועים בביתם בקיבוץ. רותי טרחה תמיד לערוך שולחן גדוש מטעמים - על טהרת המוצרים הקנויים, מסומני הכשרות, ובכלים חד־פעמיים, שלא יעלה חשש אצלנו. הם היו באים אלינו לים, אנחנו לשקט הירוק הקיבוצניקי.

"בואי נודה על האמת", הוא אומר במפתיע, "איך נוסד הקיבוץ? לא מאידיאולוגיה אלא מצורך. בתקופה ההיא, ב־1912, הייתה בעיה כלכלית גרידא. היה צריך ליישב את הארץ ולעבוד, אז עשו קבוצות. גם הלינה המשותפת לא הייתה באמת תוצאה של מחשבה עמוקה, לעניות דעתי, אלא צורך פרקטי. הלבישו על כל זה אידיאולוגיה מאוחר יותר. אגב, אני לא ממש נגד. היו יתרונות ללינה המשותפת. הרי ההורים עבדו קשה, ולא ראו את הילדים שלהם בכלל. בקיבוץ לפחות היו להם שלוש־ארבע שעות מרוכזות, נטו על הילדים".

הוא עוד ישוב?

קיבוץ גזית היום מופרט חלקית. החברים עדיין סועדים בחדר האוכל בוקר וצהריים, אבל הרחובות אחרים. פה ושם אפשר לראות אפילו כיכר ובנייה מודרנית, וגם הבתים הישנים נהנים מתוספות. הלינה המשותפת הופסקה ב־91'. מוני אולי לא התנגד למוסד בתי הילדים, אבל בתו לבנת, העוסקת בדרמה ותיאטרון, כיכבה בהצגה שכתבה על אודות החוויה ההיא. באחד מרגעי השיא של ההצגה, לבנת פונה אל הקהל וקוראת לכל עבר: "רוצה להיות אמא שלי? רוצה להיות אמא שלי?"

מוני טוען שלא לקח ללב את ההצגה, אולם לרותי היה קשה. "אלה דברים שהתחילו לצאת אחרי שלבנת טיילה בהודו", הוא אומר. "אני לא בטוח שזה הטריד אותה ככה לפני כן. אבל אני מקבל את זה. זו החוויה שלה".

לבנת, בקרוב בת 39, מתגוררת בתל־אביב. ניצן, צעיר הילדים, גר ברחובות, עסוק בדוקטורט בביולוגיה מולקולרית. ינון הבכור הלך רחוק יותר. הוא איש עסקים מצליח בקוסטה־ריקה, שלא לגמרי מבין למה הוריו ואחיו לא מצטרפים אליו. "משם נראה לו כאילו אנחנו כל הזמן במלחמה", אומר מוני.

"כואב לך שאף אחד מהילדים לא נשאר בקיבוץ?", אני שואלת בזהירות.
"אני גאה בכל אחד מהילדים שלי", עונה מוני. "תראי, בתקופתי זו הייתה בושה לרדת מהארץ. אבל ינון שירת את המדינה. הוא היה בדוכיפת, שם באזור שלכם. אני לא יודע מה הוא ראה שם ומה עשה שם, אבל הוא רצה להתרחק מכל זה. כשהשתחרר אמר לי בפשטות: 'אני את שלי למדינה נתתי. שלוש שנים יותר מדי'. לא יודע מה הביא אותו להגיד את הדברים. מישהו צריך לעשות על זה עבודת מחקר, מה קורה לבחורים שלנו בצבא".

"ושם הפער המרכזי בינינו?", אני שואלת. "לא בטוח. את מאמינה שאלוהים ברא את האדם, ואני מאמין שהאדם ברא את אלוהים. בחיים לא ניפגש", הוא אומר ומתכוון למסלול האידיאולוגי. "והנה, בכל זאת אנחנו מצליחים להיפגש", אני אומרת, מסמנת לו מסלול מחדש. "רק שנראה שאצל חלקים בעם, האחדות עצמה הפסיקה להיות ערך".

אני מכוונת למחנה אחד, מוני מסכים כשהוא בכלל מכוון למחנה האחר. "אחד הדברים שעודדו אותי לעלות ארצה", הוא אומר, "היה מפגש שעשו לנו ב־64', במכון למדריכים מכל התנועות. אנשים היו אדיבים מאוד זה לזה. שוחחו חופשי, לא משנה מאיזה קצה אידיאולוגי הגיעו. זה היה מדהים. לכולם היה פשוט אכפת ממדינת ישראל. הייתה הידברות. היום כל אחד מנסה למשוך בכוח לצד שלו, בלי שום כבוד לדעת האחר. זה מביא לשינוי בכל התחומים, לגזענות.

"בארץ הזו גידלו לשנאת חינם. מלמדים אתכם שהקיבוצניקים עושקים את המדינה. שמפא"י דפקה את כולם. אני אומר לך שזה לא ככה - ואני לא הייתי מפא"י אף פעם, בחיים שלי לא הצבעתי אמת. מרצ הכי קרובים לדעות שלי, בגלל התפיסות של שמאל כלכלי וחברתי, שפה בכלל לא מכירים בזה ולא יודעים מה זה להיות שמאל אמיתי".

לרשימה המשותפת, אם תהיתם, הוא לא יצביע לעולם. "אני לא מצביע נגדי, ואני ציוני", הוא עונה בפשטות, ושם עוד לבנה בגשר שנבנה בינינו. "הוויכוח בינינו חריף ומשמעותי. אבל לא שווה להסתכסך עם משפחה בשביל זה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Powered by Zuznow