<p><img src="//piwik.zuznow.com/piwik.php?idsite=2" style="border:0;" alt="" /></p>
דלג
סערת

נתניהו, הגיע הזמן לפרוש מהזירה הציבורית

אם אנחנו רוצים למנוע את ההתנתקות בין המערכת הפוליטית לציבור הישראלי, יש רק פתרון אחד: נתניהו שכיהן בתפקידו יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה הקצרה שלנו, חייב ללכת הביתה

אבי דבוש | 20/3/2017 16:05
תגיות: סערת התאגיד הציבורי, דעות
יתכן שבדיעבד נבין שהרגע בו ההתקוטטות של נתניהו על סגירת תאגיד התקשורת, שנתיים אחרי ההחלטה על סגירת רשות השידור, היה הרגע. יתכן שנבין שזה היה הרגע המדויק שבו המערכת הפוליטית הקיימת שלנו התנתקה סופית מסדר היום האזרחי והציבורי של החברה הישראלית. הרגע שבו ההיגיון הפנימי של המערכת הכריע, באופן שלא קשור כלל לסדר יומנו הרחב והכולל.

ולא שלא היו תחנות בדרך. זוכרים את הפנייה הבהולה לחתן פרס נובל, אלי ויזל ז"ל, 24 שעות לפני סגירת המועמדות לנשיאות המדינה, על מנת לחסום את ריבלין? זוכרות את הבחירות הקודמות, שהתברר בתצהיר של נתניהו, שהוקדמו בגלל "חוק ישראל היום" שעבר בסך הכל קריאה ראשונה?

ובכל זאת, נדמה שהקש האחרון שובר את גב הגמל. ויכול להיות שאני משוחד. אני גדלתי על ברכי הרעיון של "ממלכתיות". בשפה הבית"רית דובר על 'הדר ז'בוטינסקאי'. מה הפירוש של כל אלה? שכוח והשפעה גדולים מביאים אחריות. ואחריות מחייבת לקחת בחשבון רגישויות רחבות של כלל חלקי החברה הישראלית. רגישויות של סגנון ושל תוכן. מי שיוצא מפגישה עם מפוני עמונה ודוחף לביצוע צוי הריסה של בתי ערבים ישראלים, מפספס את זה לחלוטין. שלא לדבר על הערבים הנוהרים, על טרור ההצתות ו"פיגוע דאעש" באום אל חיראן ועוד ועוד.
 
צילום: EPA
נתניהו בישיבת הממשלה. הזיה אחת יותר מדי. צילום: EPA

בסופו של עניין מדובר על הרעיון המושמץ והארכאי הבא: אמת. יש אמת בעולם. היא לא תמיד מדוייקת לגמרי. והיא בעיני המתבונן. ובכל זאת, יש אמת ויש שקר. ו"מדבר שקר תרחק". זו צריכה להיות המגמה. לומר אמת ולהתרחק משקר. סור מרע, ועשה טוב. נדמה לי שרובנו מרגישים באופן עמוק שזו לא המגמה של מי שעומד בראש ממשלתנו. נדמה לי שרובנו מבינים ששמונה שנים רצופות וחסרות תקדים של נתניהו בראשות הממשלה, הפכו את האמת והשקר לחומרים שמהם עשויה ונלושה הפוליטיקה שלו, ולא כאלה שמשתמשים בהם בזהירות ובאחריות הרצויה.

בשנת 2012 אמצע הקדנציה של ממשלת נתניהו השנייה השתתפתי בכנס של משרד התשתיות. שר התשתיות דאז, פואד בן אליעזר, התקבל בכבוד מלכים ובנוכחות של כעשרה שרים ושל ראשת האופוזיציה דאז, ציפי לבני. הייתי מספיק קרוב כדי לומר לחבר שישב לידי: הוא נראה נורא. זה הזמן בשבילו לפרוש ולעשות את שנותיו האחרונות עם הנכדים ועם הקהילה. לא היה צריך להיות נביא בשביל זה. כמה חודשים לאחר מכן פואד כמעט ומת בהתקף לב קטלני. הוא המשיך להתעקש ונכנס למירוץ לנשיאות, שהיה סופני לשמו הציבורי ולבריאותו.

עם כל ההבדלים, ושיבדל לחיים ארוכים, זה הזמן גם לחברים הטובים של נתניהו, אם יש כאלה, לסמן לו בכל כוחם שהגיע הזמן לפרוש מהזירה הציבורית. ההזיה הזו, כפי שכינה אותה נשיא המדינה, היא הזיה אחת יותר מדי. הוא חייב לעמוד בפיתוי של עוד זכייה בבחירות וללכת כל עוד יהיה לחלק מהעם טעם של עוד.

אין טעם לקריאות אוטמטיות משמאל להתפטרות נתניהו. אני לא חלק מהלהקה הזו, בדרך כלל. יש טעם שהסאגה הזו שהחלה עם ישיבת שרים מקורבים בעיצומה של השבת, וכנראה הסתיימה גם בגלל ההתנגדות העזה בתוך הליכוד למהלך התמוה, תביא את שותפיו הפוליטיים של נתניהו לדחוק אותו להתפטרות. אם אנחנו רוצים למנוע את ההתנתקות המסוכנת בין המערכת הפוליטית לציבור הישראלי, יש רק פתרון אחד: בנימין נתניהו, ראש הממשלה, שכיהן בתפקידו יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה הקצרה שלנו, חייב ללכת הביתה. עכשיו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Powered by Zuznow